הטור “Omertime” (עומרטיים בעברית) מתפרסם מדי שבוע באתר

“רק עם זרים טובים זוכים באליפויות”, “בלי חוק רוסי אין סיבה שישראלי יהיה על המגרש במקום זר”, “בסדר, השחקנים הישראלים במילא לא משפיעים”. משפטים כאלה אנחנו שומעים מפעם לפעם בשיחות כדורסל כאלה ואחרות. וגם אם לא בקיצוניות הזאת – ברור לכולם שמעמדם של השחקנים הישראלים בקרב קבוצות הליגה, מוטל בספק. ולא, אני לא מדבר על קבוצות אמצע הטבלה ומטה בהן הישראלים הם השחקנים המרכזיים, אני מדבר על הקבוצות הגדולות והבכירות. אלו שמתחרות בשני מפעלים ושואפות להגיע לתארים. בקבוצות כאלה תמיד עולה השאלה – עד כמה חשובים הישראלים?

ההיבט הראשון, ואולי החשוב ביותר (והאחד שנרחיב עליו הכי פחות) זה עניין הזהות. בסופו של דבר, קבוצה ישראלית, שמייצגת את מדינת ישראל (בין היתר) במפעלים אירופאיים צריכה לשים לה את הדגל הישראלי איפשהו בסדרי העדיפויות. את פיתוח השחקנים הישראלים, את מתן הקרדיט ואת השילוב בקבוצה (מקצוענית ככל שתהיה). אבל גם אם נשים את ההיבט הציוני-פטריוטי בצד – לישראלים יש חשיבות מקצועית גדולה מאוד בכל קבוצה. לצורך הדגמה פשוטה יותר, נתעסק היום בשני מקרי בוחן: הפועל ירושלים מצד אחד והפועל חולון מצד שני. נתחיל.

Noam Dovrat and Rafi Menco – Photo Credit: Dov Halickman

המשחק ברמות הגבוהות בכלל ובשני מפעלים בפרט דורש אינטנסיביות מסוג אחר. כזו שבאה לידי ביטוי על המגרש בקצב משחק, התקפה דינאמית, משחק ריצה ועוד עשרות דברים שדורשים כושר גופני גבוה מאוד. כשמסתכלים על התמונה הגדולה יותר ומגלים אימונים בתדירות גבוהה, משחקים פעמיים בשבוע ואינטנסיביות אדירה (דרך אגב, לא רק פיזית – גם מנטלית) מגלים את החשיבות שבמושג הרוטציה. רוטציה משמעותה כמות השחקנים שלמאמן יש את היכולת לשלב במשחק נתון. רוטציה שתהיה צרה וקטנה, לא תאפשר למאמן לעשות חלוקת דקות רחבה מספיק, חלוקת עומסים שוויונית מספיק ותיעדוף שחקנים מושכל מספיק. כלומר, תגרום או לעומס יתר על השחקנים, לפציעות ולעייפות על כל השלכותיהן (רמת ביצוע לא טובה, הידרדרות מנטלית וכו’) או לחילופין להורדת האינטנסיביות בניגוד לרצון הקבוצה (פחות אימונים, קצב משחק נמוך יותר, אינטנסיביות מופחתת וכו’). בקיצור, תגרום לבעיות.

ו”הלוואי” שקבוצות היו יכולות להצליח ולהרכיב את הקבוצה עם רוטציה רחבה שמורכבת כולה מזרים איכותיים. ברור שזה לא מתאפשר. לא מההיבט החוקי (חוק רוסי ונגזרותיו), לא מההיבט הזהותי (קבוצה ישראלית ונגזרותיה) ולא מההיבט הכלכלי (תקציבים מוגבלים ונגזרותיהם). על כן, אחד מהדברים שנמצאים בתפקיד מפתח בהקשר הישראלי – זה עיבוי הרוטציה. לא תפקיד קל, לא דבר מובן מאליו וגם ממש לא זניח. מה תנאי הסף כדי להתקבל לתפקיד? להוות שחקן לגיטימי באחד מצידי המגרש. כלומר, להיות שומר סביר שלא יהווה חור הגנתי או לחילופין להיות שחקן עם יסודות כדורסל בינוניים ומעלה שמסוגל לעשות בצורה סבירה עבודה של קליעה, סיומת מתחת לסל, הנעת כדור וכדומה.

Guy Goodes – Photo Credit: Sports Rabbi

העובדה שלהפועל ירושלים יש 5-7 כאלה היא הצהרה רצינית. דוברת, גרשון (במידה ויישאר), קורנליוס, בלייזר ושגב (עם טי ג’יי קליין שמועמד וגלעד לוי בסימן שאלה) מהווים חבורה יחסית רחבה של שחקנים לגיטימיים על המגרש. כאלה שמעבים את הרוטציה, עוזרים לדז’יקיץ’ לבצע חלוקת דקות מושכלת וכאלו שעשויים לשאוב דקות מהזרים בליגה ובכך למנוע פציעות, עייפות וכו’. חולון לעומת זאת, עם 3 ישראלים כאלו בלבד (משגב, בורדיון ודאוסון), נמצאת בבעיה. בעיה רצינית. את כל הפריווילגיות הקשורות לחלוקת עומס, מניעת פציעות או אינטנסיביות גבוהה – הפועל חולון לא תוכל לקבל. לא ככה.

הדבר השני שצריך להבין כדי לאמוד את גודל המעמד והחשיבות של הסגל הישראלי זה חלוקת התקציב או יותר נכון חלוקת הכישרון בין חברי הקבוצה. ההגבלה ל-5 זרים בארץ (6 זרים באירופה בתוספת מתאזרח שבימינו הוא מוצר צריכה בסיסי בקבוצות כדורסל) גורמת לכך שבזרים שאתה מביא – אתה צריך לפגוע. יותר מזה, הזרים הללו צריכים להיות יוצאי דופן ביכולות שלהם. יכולות, שלא ניתן למצוא בשוק הישראלי. סקוררים, מפלצות צבע, וורסטיליים, פליימייקרים – סט עמדות ותפקידים שהשוק הישראלי לא מספק. כאלו הם הזרים. ברוב המוחלט של המקרים, לא מדובר ברול פליירים עם תפקיד זניח. ככה זה. והישראלים, צריכים להיות הצוות המסייע. פשוטו כמשמעו. הרי קבוצה צריכה את הרול פליירים ואת השחקנים עם התפקידים המצומצמים. חייבת את זה. שחקנים כאלה – דווקא כן ניתן למצוא בשוק הישראלי ולטובת תפקידים כאלה ניתן לנצל אותו.

Aleksandar Džikić – Photo Credit: Sports Rabbi

וכך, אנחנו יכולים לראות שעיקר מטרתו של השוק הישראלי הוא ייבוא של קלעים, סנטרים הגנתיים, שחקני כנף או מובילי כדור לטובת הקבוצות. שחקני מטרה שימלאו עמדות קטנות, מצומצמות וחשובות שחבל “לבזבז” על זרים. ובמקרה הזה, מה המשמעות של סגל ישראלי דל? פשוט. או שהעמדות האלה יישארו ללא מענה והכדורסל יוכל להיות הרבה פחות שלם ויצירתי או לחילופין שחלק מהזרים יצטרכו “לפלוש” לתפקידי הרול פליירים במקום לעשות את העבודות המיוחדות שבכוחם לעשות. בזבוז אמיתי.

גם במקרה הזה, להפועל ירושלים יש יתרון ענק. הירושלמים לא יצטרכו לדאוג לסנטר הגנתי ו”זוטר” שיתפוס מקום של זר עם איתי שגב, לא יצטרכו לחשוש מהיעדר מוביל כדור “זניח” לא ישראלי עם נועם דוברת או לצאת ולחפש שחקני כנף “פשוטים” וזרים עם קורנליוס ובלייזר. הזרים האדומים, יוכלו להיות מה שהישראלים לא יכולים להיות. פליימייקרים יוצאי דופן, סקוררים נהדרים, מפלצות צבע, שחקנים וורסטיליים וכו’. לעומתם, הפועל חולון על שלושת ישראליה, ייתכן שאם לא תמצא פתרון ראוי תצטרך להסתדר עם כדורסל שייחסר עמדות מפתח שחסרות לה. בעיה גדולה עבור הסגולים.

Or Cornelius – Photo Credit: Basket.co.il

לטור הזה שתי מטרות עיקריות. הראשונה היא מהותית. לנסות ולהעביר שיש לסגל הישראלי של קבוצה חשיבות מרחיקת לכת בנוגע לסיכויי ההצלחה שלה. ללא ניסיון להשוות לחשיבות הסגל הזר או לכמת את החשיבות הזאת לאחוזים – צריך להגיד את זה בפה מלא. סגל ישראלי של קבוצה קריטי לה. קריטי.

המטרה השנייה של הטור היא דווקא פרקטית. בשורה התחתונה, ומבלי להסתכל או לחכות להשלמת הסגל הזר של אף אחת מהקבוצות – הפועל ירושלים פותחת ביתרון גדול על הפועל חולון. הסגל הישראלי העמוק יותר והעדיף של הירושלמים מעניק לה ראש שקט יותר. בעיות קטנות יותר. זה לא אומר שבשביל חולון הסיפור גמור, ממש לא. אבל זה אומר שבשוק המצומצם (מאוד) שנשאר חולון תצטרך להילחם כדי להביא לפחות עוד ישראלי אחד ועדיף אחד איכותי. אחרת, היא תהיה בבעיה. כי בסוף, מדובר בגרוש ללירה. אבל עם המצב הכלכלי של היום, ברור לכם שהגרוש שווה המון…

Frederic Bourdillon – Photo Credit: BCL