זמן קצר לתוך הרבע השלישי, כמעט נרשמה תקרית דיפלומטית בצידי המגרש בקטוביץ'. בתוך 41 שניות הצליחה נבחרת ישראל לשלש את מספר השלשות שלה (אחרי 1 מ-6 במחצית הראשונה), ומאמן סלובניה אלכסנדר סקוליץ' כמעט צרח על שחקניו "פרי פלטין!". הוא עצר את עצמו, וטוב שכך. ספק אם היה לו יותר מאיזשהו ידע בסיסי על גיא פלטין לפני המשחק; ספק אם שיער שדווקא הוא יירה פעמיים ברציפות מעבר לקשת, ויצמק את הפער לכדי משהו דחוק ומלחיץ. ספק, וספק, ובסוף אין ספק. כי יש לוקה דונצ'יץ'.
Guy Palatin – Photo Credit: FIBA
לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי
ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד
הירשמו לפודקאסט "התשיעית באירופה" ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.
שלב הבתים הסתיים, ובשורה התחתונה ישראל השיגה את המקסימום המינימלי. את מה שמראש נדרש ממנה. כרטיס לשמינית הגמר, מהמקום הכי נמוך שמוביל לשם. אבל רגע, היה הניצחון העצום על צרפת, ובכלל, מי אנחנו שנתלונן או נתאכזב או לא נסתפק? עובדה: זה לא דבר שקורה בכל יום, ולמעשה, נצפינו לאחרונה בשלב הזה לפני עשר שנים.
ההפסד לסלובניה, כמו זה לפולין (זוכרים? זה באמת היה לפני פחות משבוע), המחיש את האופי שיש לנבחרת הזו – שגם בימים לא מוצלחים אינה נשברת ושומרת על הרוח והגאווה. הקאמבק המאוחר, שלרגע עורר אשליה כאילו אפשר לעקוץ ולזכות במקום הראשון, היה קצר מדי, והבעיה הייתה בדרך אליו.
Khadeen Carrington – Photo credit: FIBA
ישראל הגיעה מעט "פלאט" למשחק הזה. אולי העייפות החלה לתת את אותותיה אחרי כל כך הרבה זמן פרקט בכל כך מעט זמן, אולי הפציעות והכאבים והמגבלות שמתחילות לצוץ. ואולי זה גם מקצועי ונסוב סביב טעויות טקטיות.
למשל, הטיפול הבלתי אפשרי בדונצ'יץ'. לא שבאמת אפשר היה לעצור אותו, אבל הלחץ המיותר בעמדות רחוקות מאוד מהסל פתח עבורו קווי מסירה קלילים שהוא ניצל בטבעיות. בדקות שבהן היה על המגרש (והן היו רבות, מאוד. כמעט 34 ליתר דיוק) האיש היה אחראי לשני שלישים מהנקודות של נבחרתו. 37 קלע בעצמו, 22 הגיעו מאסיסטים שלו, ורק 30 נקלעו בלי מעורבות ישירה שלו.
Luka Doncic – Photo credit: FIBA
או לדוגמה, בציוותים. לרומן סורקין יש יתרונות ותכונות שמייחדות אותו ברבים המצ'אפים שבהם ייתקל, אבל ערבים שבהם הוא יוצב בעמדת הסנטר מול יריבים גבוהים, חזקים וקשוחים יהיו בהכרח ארוכים ומתסכלים עבורו. ייתכן שזה היה עוד פרומו למה שצפוי לו במכבי ת"א בעונת היורוליג הקרובה; ועוד יותר ייתכן ששוב היה מקום לנסות ולהרכיבו לצד איתי שגב, כדי שיחזור למשבצת הפאוור פורוורד הנוחה לו יותר, בעיקר בדקות שבהן תומר גינת נח.
גם לנו יש את כוכב ה-NBA שלנו, ומיום ליום מגלה אריאל בית הלחמי שהוא פשוט נותר חשוף בכל רגע שהוא משחק בלעדיו. לא צריך לכתוב או לדבר יותר מדי, ומספיק להביט רק בשמות שמעטרים את צמרת טבלת מלך הסלים של שלב הבתים כדי להבין:
1. לוקה דונצ'יץ' 32.4
2. יאניס אדטוקומבו 27.7
3. לאורי מארקנן 25.4
4. דני אבדיה 24.4
Deni Avdija and Luka Doncic – Photo credit: FIBA
אז איך מתייחסים למה שקרה בשבוע האחרון? האמת היא שהיה אחלה שלב בתים. נעצור את הניים-דרופינג עוד לפני תחילתו, כי כולנו חיים את הטורניר הזה מאז תחילתו, ואין טעם לפרט. ואולי כאן בדיוק נעוץ ההבדל: נבחרת ישראל חזרה ליהנות ולהנות, חזרה לעניין, חזרה לרגש, חזרה לרתק אנשים למסך, חזרה להיות בכותרת הראשית של מהדורות החדשות במדינה במלחמה. זה לא מעט, וזה לא מובן מאליו.
זה חשוב, וזה מבטיח שהטורניר יסתיים בכל מקרה בטעם טוב. טורניר שהסב לכולנו גאווה מול השנאה מסביב. שצרב בליבנו רגע שנזכור ונזכיר גם בעוד 20 שנה. אבל כדי להפוך אותו לטורניר גדול, נדיר, מופלא, מופרע, כל התשובות נכונות – צריך רק עוד ניצחון אחד. "רק".
יוון, יאניס אדטוקומבו, קוסטאס סלוקאס, טיילר דורסי, ואסיליס ספאנוליס. כל כך הרבה זוויות פיקנטיות יש למפגש הזה. מי יודע, מי יודע. מי ספר אותנו לפני המפגש עם הצרפתים? אפילו אנחנו לא ספרנו את עצמנו. לא נותר לנו אלא להאמין.
Giannis Antetokounmpo – Photo Credit: FIBA
0 תגובות