קרדיט לתמונות בכתבה: פיב"א

לא נשגה באשליות, ההפסד של נבחרת ישראל במשחק הפתיחה של קמפיין מוקדמות המונדובאסקט שייערך ב-2027 בקטאר, לא הפתיע אף אחד. על אף, ואולי דווקא בזכות ההיעדרויות של כוכביה, הנבחרת הגרמנית של אלכס מומברו נראתה חדה, קטלנית ורעבה בניצחון 89-69 אמש (שישי) באולם באולם (כן, משחק המילים מכוון).

לכאורה, חלון הנבחרת שמגיע באמצע עונה מביא איתו הזדמנות לצמצום הפערים בין נבחרות עתירות כוכבי NBA ויורוליג. זה נכון שיש פציעות, זה נכון שבלי דני לנבחרת שלנו חסר המון ברק, אבל החיסור שלו (ושל שרף את וולף) הוא פעוט לעומת נבחרות כמו סלובניה, יוון, צרפת, סרביה וכמובן גרמניה שמשופעות בפריקים, צלפים ומינים אחרים. בימים כתיקונם, נבחרת גרמניה שלהזכירנו מחזיקה פעילה בתארים אלופת העולם ואלופת אירופה הטרייה, מחזיקה בסגל שלה מגוון כוכבי NBA דוגמת דניס שרודר, האחים פרנץ ומו לבית ואגנר וגם את טריסטן, האח הצעיר, המוכשר (יותר) והגבוה (פחות) לבית דה-סילבה. גם ת׳ייס ומאודו לו, שחקני יורוליג מוכחים, נשארו בבית בחלון הנבחרות סוף נובמבר ופינו את מקומם לשחקנים משניים משהו, אלה שבגינם הוספתי את המילה ״לכאורה״ בתחילת הפסקה.

במצב העניינים הנתון, על אף היעדרותם של השחקנים הבכירים, נבחרת ישראל עדיין הייתה זקוקה למשחק על סף השלמות, על מנת לפתוח את הקמפיין ברגל ימין. נחוצים ניצול הזדמנויות, ריכוז בשני צידי המגרש, התאמות גמישות, פיזיות ובעיקר רוח לחימה, רצוי אפילו לקבל את כולם יחדיו. ב-40 הדקות הללו, אנחנו קיבלנו בין כלום לאחד, תחליטו אתם. האוהדים הגרמנים החביבים שכיבדו את ״התקווה״ קיבלו את כולם, על אף שלא היו זקוקים להם בהכרח. מה הסיבה לכך? עוד נגיע לזה, אני מבטיח.

על הפרקט ניסה בית הלחמי חמישייה שבאה לשדר גודל, בפועל הגרמנים צדו את תמיר בלאט וחייבו הבאת עזרה כמעט בכל פוזשן ובכך הוציאו את החבר'ה הגדולים מהצבע. דומה הדבר לטווס שפורש את נוצותיו, על אף שהן לא מסייעות לסיכויו לשרוד, כי סורקין וזלמנסון לא היו בצבע בזמן שדה סילבה חתך מתחת לסל והניח שתיים קלות מתי שרק רצה. הנבחרת נשארה בתמונה בהתקפה ומצאה נפט מתחת לבלטה שממנה קלעה 4 שלשות ונהנתה מדקות טובות של המחליפים לביא, טימור והובר יחד עם קרינגטון. ברבע השני זה היה נוק-אאוט מארץ הנוק-אאוטים. לפני שהספקנו להגיד ״נוריס אגבקוקו״ הנבחרת כבר פיגרה בדו ספרתי. החבורה של בית הלחמי נכנעת למשחק המהיר והאגרסיבי של הגרמנים, שמענישים על כל טעות שהנבחרת שלנו לא יכלה להרשות לעצמה לעשות מול נבחרת כזו. הגנה רכה של גור לביא שווה שלשה של קרמר, סגירה רעה בריבאונד שווה ליי-אפים של בונגה את דה-סילבה, ירידה רעה להגנה אחרי החטאה הופכת תוך 4 שניות לסל קל של אותו האגבקוקו. מפה לשם הרבע נגמר ב-24-9 לגרמנים ומינוס 19. המחצית השנייה הייתה עוד מאותו הדבר, בזמנים שהנבחרת שלנו הייתה מבולבלת ומרושלת ההפרש קפץ עד ל-29, כשהגרמנים הורידו רגע רגל הוא קוזז ל-14 ובסוף שב על כנו להפרש 20 שמשקף את הבדלי הרמות, אך לא פחות מכך את הבדלי הגישות.

אמש זה היה חד-צדדי. גם הדרים-טים בכבודה ובעצמה לא תוכל להפריע לקבוצה שקולעת 20 נקודות במעבר, 38 נקודות בצבע, ומנצחת 24-5 בנקודות הזדמנות שנייה, מלנצח משחק, אז בטח לא נבחרת ישראל. הגרמנים הורידו 19 ריבאונדים בהתקפה שוודאי עזרו להם לזרוק 21 זריקות יותר, ככה מנצחים משחק, ככה פותחים קמפיין (או בעצם גיבוש) וזה לא משנה איך קוראים למי שנמצא על המגרש.

מתוך כל החבורה בת 12 השחקנים שקרעה לנו את הצורה אתמול, סביר להניח שנראה באליפות העולם בקטאר ארבעה מהם, חמישה במקרה הטוב. את המקומות של רובם יתפסו השמות הגדולים שמשחקים בליגה של הגדולים. הרעב, החדות, הרצון והאינטנסיביות שמראה הנבחרת הגרמנית הזאת מראה כמה נכון מנהל מומברו את הכישרון שיש לו. השחקנים הללו יודעים שהקמפיין הזה, החלונות הללו, הם בעצם מחנה אימונים, גיבוש או אודישנים, איך שלא תרצו לקרוא לזה, לקראת הדבר האמיתי.

לגרמניה יש גרעין, יש שיטה, עכשיו רק צריך לבחור את התוספות שהכי מתאימות לפאזל הזה שהוכיח את עצמו נגד הנבחרות הכי נוצצות בעולם, יותר מפעם אחת. רק הטובים ביותר, רק המתאימים ביותר מהסגל הנוכחי והמשני ימשיכו עם מומברו לתחרויות הגדולות. קחו לדוגמא את אוסקר דה-סילבה. אמש הוא הצטיין עם 19 נקודות (75% מהשדה) עם 5 ריבאונדים ו-4 אסיסטים ב-20 דקות בלבד, אך ביורובאסקט השנה הוא שיחק בממוצע 8 דקות למשחק בלבד. הולאץ גם הוא היה שחקן קצה-רוטציה באליפות הזו וכל שאר השחקנים, למעט בונגה, כלל לא זומנו. כל אחד מהם, רוצה כרטיס לקטאר, רוצה להיות חלק מהנבחרת הזו וכל אחד יודע מה הוא צריך לעשות; להראות את רמת האינטנסיביות שנדרשת משחקן שמייצג את אלופת העולם. הלוואי עלינו.