לכל בנאדם יש סיפור משלו. המשפט הזה תקף כמובן גם על עולם הספורט בכלל והכדורסל בפרט. לכל ספורטאי יש את התהליך הספציפי שהוא עשה בדרך לטופ, בין אם זה הגיע יחד עם סיפור חיים ייחודי ובין אם זה הגיע רק עם סיפור חיים “נורמלי”. אבל ספק גדול אם אי פעם נתקלתם בסיפור ייחודי כמו זה של אנג’לה חצ’דוריאן, כזה שלא סופר באופן פומבי עד היום. כעת, הכדורסלנית הישראלית המוכשרת (בת 19, 1.70 מטרים) מספרת בראיון מרתק לאתר “ספורטס רבי” על סיפור חייה הייחודי וחושפת את תהליך הגיור שהיא עוברת.
בפתיחת השיחה מספרת אנג’לה כי היא נולדה בארץ. אנג’לה היא אחות בכורה לנועם (17) ואביגיל (13), מתגוררת בתל אביב ובעבר ייצגה את הנבחרות הצעירות של ישראל, בנוסף לנבחרת ה-3 על 3.
“ספגתי אנטישמיות”
אביה של אנג’לה יהודי, אך אמה נוצרייה, כך שהיא בעצמה לא נחשבת יהודייה. “האווירה בבית הייתה מאוד מורכבת”, היא נזכרת. “בתור ילדה שנולדה בארץ וכרגע בתהליך גיור, זה מאוד-מאוד קשה ומתסבך. בתור ילדה בת 12 שאומרים לה שהיא נולדה בישראל, מדברת ודוברת את השפה וגרה פה, ועל פי ההלכה היא לא נחשבת יהודייה, איך אתה בא ומסביר דבר כזה? אני לא אשכח את זה, בתור ילדה בת 12 הייתי בהתחלה בוכה ואומרת להורים שלי: ‘איך אני לא נחשבת? אני, אנג’לה, שמדברת את השפה, אוהבת את המדינה, ציונית, גרה במדינת ישראל, לא נחשבת על פי ההלכה?’. חד משמעית זה מאוד הפריע, אתה אומר בעצם מה אתה ואתה בתסביכים עם עצמך”.
בעבר, הזהות של אנג’לה הלא יהודייה עפ”י ההלכה הייתה מורכבת מאוד לעיכול בשבילה, אך כיום, כשהיא בעיצומו של תהליך גיור, היא מסתכלת על הכל מנקודת מבט שונה. “פעם היו לי הרבה כעסים על הרבנות ועל המדינה שלא מכירים בי בתור יהודייה, בתור אחת ששרה את ‘התקווה’ ומתרגשת כל פעם מחדש כשאני שרה. מייצגת את נבחרת ישראל, הכי מייצגת את הישראליות, אוהבת את המדינה ורוצה שרק נתפתח בעזרת השם. בתור ילדה היה לי מאוד קשה לקבל את זה. היום, בדיעבד, אני הרבה יותר מבינה מאיפה זה נובע, מאיפה ההלכה, הרבנות אומרת למה בעצם זה נחשב להיות יהודי על פי האימא, והיום אני מקבלת את זה באהבה ומבינה שלא סתם אני עושה את תהליך הגיור, שיש לזה סיבה כלשהי”.
Angela Hagedorian – Photo Credit: Oded Carni, IBBA
הילדות של אנג’לה הייתה רחוקה מלבשר על העתיד של מי שעוד תיכנס לתהליך גיור (“רוב בתי הספר שלמדתי בהם, מגיל קטן ועד גן חובה ותיכון, היו לחלוטין הכי חילוניים שיש, אין רקע דתי בכלל”). עם זאת, בבית שבו היא גדלה היה שילוב בין התרבות היהודית לזו הנוצרית. “מבחינת חגים, מנהגים ומסורת, זה היה שילוב של שניהם”, מסבירה אנג’לה. “זאת אומרת, אם עכשיו היה חג המולד אז בגלל הקרבה של חנוכה היינו חוגגים שני חגים. הכל אקסטרה וביחד. ההורים שלי לא באו, הכריחו אותי ואמרו לי, ‘בואי נלך לבית הכנסת’ או ‘בואי נלך לכנסייה’, אלא פשוט נתנו לי ערכים ומוסר מסוים שעד היום אני דוגלת בהם גם בתור אחת שמתחזקת. אלה ארבעה דברים: א’ – תהיה בנאדם טוב, זה הכי חשוב. ב’ – אל תסתכל על פי מצב כלכלי: עני, עשיר ומעמד ביניים. ג’ – אל תסתכל על פי גזע, מין והגדרה. ד’ – דת, איך אתה מגדיר את עצמך. תיתן לעולם הזה את הטוב. אפילו אפשר לראות בפוסט שהעליתי עוד כשסיכמתי את המסע לפולין שזה מה שההורים שלי דגלו וחינכו אותי עבורו, ואני גם אעביר את זה בעזרת השם לילדים שלי בעתיד. אני חושבת שזה מאוד חשוב. ללא ספק, זה רקע וסיפור מאוד מסובך גם מבחינת המנהגים והמסורת, איך הבית מתנהל. בסך הכל, אני חושבת שההורים שלי עשו עבודה טובה איתנו”.
“זה הזוי, כי בסופו של דבר ההורים שלך מחנכים אותך לשני דברים ביחד”, ממשיכה אנג’לה. “האבא יהודי, האימא נוצרייה. בתור ילדה את לא ממש מבינה ופשוט הולכת לכנסייה ולבית הכנסת, אבל כשאת מתבגרת את מבינה שצריך לבחור בסופו של דבר במשהו אחד שאת מאמינה בו”.
המסע לפולין היה אחד הדברים המרכזיים שקירבו את אנג’לה ליהדות. על אף שהיא לא יהודייה, אנג’לה מגלה שסבלה בעצמה במהלך השנים מגילויי אנטישמיות. “העניין של ההיסטוריה היהודית, העם שנכחד, מה שעשו בשואה שזה בלתי נתפס לדעתי, וגם בגלל הסביבה שלי. למרות שיש לי דרכונים נוספים תמיד הרגשתי שונה והרבה יותר יהודייה בחו”ל. היה גם את האנטישמיות שספגתי בנבחרת, היו לנו כל מיני מקרים כאלה ואחרים. אני אספר על מקרה שקרה לי: היה לנו טורניר ידידות בבלגיה, והלכתי עם חברה לסופר כי רצינו לקנות שוקולדים. המאבטח הסמוי היה בחוץ כמובן ואמר שהוא יחכה לנו בחוץ. הייתה מישהי עם חיג’אב, היא קלטה שאני והחברה מדברות בעברית, והיא אמרה משהו בערבית, קיללה ממש. היא אמרה: ‘טפי על הפנים שלכן’. החברה הייתה ממש בהלם, ואמרתי לה: ‘בואי נתעלם מזה ונהיה בוגרות, לא צריך להתרגש מזה, הכל טוב’. כשאני באה לבקר את המשפחה שלי בחו”ל, אני מרגישה שאני ישראלית שמייצגת את ישראל ושההתנהגות שלי היא של ישראלים. אין לי ארץ אחרת, ככה חונכתי וגדלתי”.
“‘עומרי כספי מחכה לך'”
אנג’לה התחרתה במספר ענפי ספורט לפני שהגיעה לכדורסל. “סיפור ארוך. באתי מענפים אישיים, שחייה, ג’ודו, בעיקר מתחום האתלטיקה, שליחים, ריצות קצרות וארוכות. כשאליצור תל אביב הייתה בליגת העל הקבוצה באה לבית הספר הדמוקרטי והעבירה לנו שיעור כדורסל, ואני פשוט התאהבתי בכדור הכתום. אמרתי: ‘וואו, איזה כיף’. זה ענף שהוא קבוצתי ולא לבד. הייתי באתלטיקה הרבה שנים ושם זה להתמודד לבד, אשכרה אתה בא, רץ לבד, אמנם יש את התוצאות ואתה תלוי בעצמך אבל אין מי שידחוף אותך, אתה כל החיים שלך רק במסע לבד, אז זה היה מאוד קשה מבחינה מנטאלית”.
אנג’לה גדלה על שני כדורסלני עבר גדולים, אחד מחו”ל והשני מישראל. “קובי בראיינט זה מישהו שעד היום בשבילי הוא דמות לחיקוי, מבחינת ההתנהלות שלו בפרקט והמסירות שלו למשחק הוא למד המון ממייקל ג’ורדן ורצה להיות הכי טוב. מהשחקנים הישראלים זה עומרי כספי שפרש לא מזמן. הוא דמות לחיקוי, גם מבחינת ההתנהלות של המשפחה וגם מבחינת בנאדם, צניעות. אני חושבת שהוא בנאדם נשמה, הוא ליווה אותי גם לתקופה קצרה גם בקדטיות כשהייתי באקדמיה ועשה איתי פגישה אחת, אני לא אשכח את זה”.
Angela Hagedorian and Omri Casspi: Photo Credit – Ron Kedmi
בין אנג’לה לכספי נרקם קשר מיוחד, והסיפור מאחורי אותה פגישה ראשונה ביניהם הוא מעניין מאוד. “היה לי אימון של הנבחרת בווינגייט, והוא בא לשכונה שלי כי הוא עשה פרסומת של תלמה”, אנג’לה מגוללת את הסיפור. “אבא שלי התקשר ואמר לי: ‘תקשיבי, עומרי כספי בשכונה’. אמרתי לו: ‘אתה צוחק. עומרי כספי?’. אני תמיד הערצתי את הבנאדם הזה. אמרתי לו: ‘מה? איך אני אספיק? אני אחרי אימון’. הייתי צריכה אוטובוסים והייתי ילדה בת 16. אין מצב שאני באה אליו ככה מסריחה. אמרו לי: ‘הוא פה בשכונה, הוא עושה את הפרסומת לתלמה בסטודיו של רון קדמי’. אמרתי: ‘אבא, בבקשה, תנסה לדבר איתו ולעכב אותו’. הוא היה ממש חמוד ואמר: ‘אין בעיה, שתיקח את הזמן, אני פה, גם אם אני אסיים את הפרסומת של תלמה אני מחכה לה בסטודיו’.
“הייתי בהלם, אני כולי כבר בדרך, מבואסת. אמרתי: ‘בטח הוא כבר הלך הביתה, קיפלו את הדברים’. אבא שלי אמר לי: ‘את בדרך?’. אמרתי לו: ‘כן, אני בדרך’. והוא אומר לי: ‘עומרי כספי מחכה לך’. אמרתי: ‘מה מחכה לי?’. הוא אומר: ‘כן, הוא אמר שהוא רוצה לפגוש אותך’. הוא הבין שאני מהאקדמיה ודיברו עליי גם באיגוד, אז הוא מחכה לי ורוצה לפגוש אותי. אמרתי לו: ‘לא נכון אבא, זו לא בדיחה?’. אבא שלי גם ככה מסתלבט עליי. הוא אמר לי: ‘לא בדיחה, תבואי’. אמרתי: ‘טוב, אבא, תנסו לעכב אותו ותנסה כמה שיותר לדבר איתו כי אין מצב שאני אבוא אליו אחרי אימון כשאני כולי סחוטה מים ומסריחה, זה לא נעים. בנאדם אחרי יום צילומים’. מהרגע שירדתי מהתחנה דפקתי ספרינט לבית, התקלחתי מהר ואבא שלי וגם המאמנת אמרו לי: ‘שימי את החולצה של נבחרת ישראל, תבואי עם כדור’. הוא חתם לי, דיבר איתי ואפילו העלינו פוסט, והוא אמר לי שהוא רוצה עוד להיפגש איתי ולעדכן אותו על התהליך שלי. זה לא מובן מאליו, הוא בנאדם מאוד קפיצי וצנוע, משהו שאני לוקחת איתי ועם עצמי עד היום, לא לשכוח מאיפה שבאת וגדלת. הוא בנאדם מאוד חיובי וגם הפודקאסטים שלו. יצא לי לדבר איתו לא מעט כשהייתי בת 16. לפעמים אני מגיבה לו פה ושם לסטורי, והוא זוכר. זה מרגש”.
אנג’לה כמובן גדלה באליצור תל אביב, ועברה לאקדמיה בווינגייט. “רועי אייזנברג עשה ממני שחקנית והוא גם זה שדחף אותי לאקדמיה, למרות שההורים שלי בהתחלה התנגדו. אבא שלי רצה שאני אהיה באקסטרני, כי הוא אמר: ‘אני רוצה שהבת הגדולה שלי תבוא, תישן בבית ותאכל, מה עכשיו פנימייה?’. הייתי שלוש שנים באקדמיה, באתי בכיתה י’. קודם כל, לגבי האקדמיה אני אציין שלכל ספורטאי וספורטאית שבאמת רוצה ושואף להגיע לרמות הכי גבוהות חד משמעית זה המקום. זו שגרה שוחקת, משמעת עצמית מטורפת, אתה מאוד מתבגר עם הזמן, הבוקר מתחיל ב-6 ומסתיים ב-11 בלילה. הכל מסודר, יש להם תזונאים, פסיכולוגית ספורט ופיזיותרפיסט. יש הסעות מאורגנות בבוקר ובערב, הייתי חוזרת אחרי בית ספר ואתה יכול לבוא ולקבוע אימון אישי במידה שהמאמנים יכולים, לשלוח הודעה למאמן הראשי או לעוזר המאמן: ‘היי, אני רוצה לקבוע אימון. אפשרי?’. זאת מעטפת ברמה הכי גבוהה. לא הייתי באקסטרני ובסופו של דבר הייתי כמו כל ספורטאית. ההורים שלי קיבלו את זה, אמרתי להם שאני רוצה להיות באקדמיה כמו כל שחקנית שבאה לשם ולחוות, שתהיה לי שותפה לחדר, לא להתפנק. ובסופו של דבר ההורים שלי מאוד שמחו שגדלתי בפנימייה וסתם חששו כמו כל הורה”.
“הולכת בדרך של סבתא”
אנג’לה משרתת בצה”ל, דרכו היא עוברת את תהליך הגיור. בנוסף, היא נחשבת לשחקנית של אליצור חולון מליגת העל, ומשחקת במסגרת הכרטיס הכפול באליצור נתניה מהליגה הלאומית. “אני על תקן ספורטאית מצטיינת, ככה שהצבא מאוד-מאוד מתחשב בי, למרות שעוד לפני שהתגייסתי לצבא כבר ידעתי מה התפקיד שארצה להיות. אמרו לי: ‘את הולכת להשתבץ כמורה-חיילת’. זה שילוב מצוין לספורטאים. ואז היה את תקופת הקורונה ושיבצו אותי לחר”פ צריפין, איפה שהיום אני נמצאת, וזה שונה מאוד. ללא ספק אלה לא אותם תנאים, אבל מנסים להתחשב בכמה שרק אפשר, מבינים שאני משחקת בשתי קבוצות בכרטיס כפול, יש לי גם שגרה שוחקת עם מאמנים ליכולת אישית בכדורסל ובאתלטיקה, חדר כושר, תזונאי, פיזיותרפיסטית ופסיכולוגית ספורט, כמובן שהכל מהכיס שלי שאני מרוויחה מהכדורסל”.
לפני מספר שנים, אנג’לה עברה אירוע משפחתי קשה, שהיה אחד הדברים המרכזיים שקירבו אותה עוד יותר ליהדות. “ההתחזקות שלי והאמונה שלי שנהייתה עוצמתית התחילה ממש בתחילת השנה הנוכחית. לפני ארבע שנים סבתא שלי זיכרונה לברכה נפטרה בפתאומיות, ואני מאוד-מאוד הייתי קשורה אליה כמו שניתן לראות גם בפוסטים שלי, בדרך שלי ובאמונה שלי שעד היום עשתה אותי מי שאני”, מספרת אנג’לה. “היא הייתה בנאדם שמאוד מאמין, כל החיים שלה עם כיסוי ראש, מקיימת מצוות. הייתה נשמה טהורה ואישה צדיקה במלוא המובן, איש צנועה שעושה שידוכים, נותנת צדקה לאנשים נזקקים, הולכת לעמותות. היא הקימה את בתי הכנסת שהיו בשכונה שלי ותמכה בהם, עזרה והייתה בעד בוועדה. מאוד-מאוד השפיע עליי החיוביות והנתינה שלה, סבתא שלי גם הייתה שחקנית אצל המבוגרים, היא הייתה בפרסומת הראשונה של קסטרו. אין אחד שלא אומר עליה משהו טוב.
Angela Hagedorian’s Grandmother
“בשבעה שאנחנו החלטנו שנעשה אצלנו באו כל כך הרבה אנשים ולא הצלחנו לצערי לאתר את כולם כי סבתא שלי הכירה כל כך הרבה אנשים. היה לי חיבור מאוד-מאוד עמוק איתה, היא הייתה בשבילי באמת החברה הכי טובה, הייתי מדברת איתה והיא הייתה באה אליי תמיד לפני שהייתי חוזרת לאקדמיה והייתה ממש מברכת אותי, שמה לי את היד על הראש ואומרת: ‘דרך צלחה’. כמו אימא שנייה. ההתחזקות זה מה שבעצם עזר לי, האמונה שלי וההתחזקות זה חד משמעית ממנה, יש לי חיבור איתה וגם עם בורא עולם כמובן. מה שמרגש אותי זה שבמשפחה המורחבת שלי וגם הסביבה ואני מאוד-מאוד רואים את השינוי, נהייתי בנאדם הרבה יותר טוב וגרסה הרבה יותר טובה, פתאום שמה לב להרבה יותר דברים, אני מודעת לדברים שלא נראים תמיד הכי מובן מאליו, בין אם זה שיש לי אוכל על השולחן, שיש לי ברוך ה’ גב כלכלי, שיש לי הורים שאוהבים אותי ותומכים וגאים בי. התשוקה וההתחזקות הן נטו בגלל סבתא שלי. כולם במשפחה המורחבת תמיד אומרים לי כשרואים אותי עם חצאית בימי שישי ובימי חול ש’וואלה, בדוק סבתא מסתכלת עלייך ואומרת כמה שהיא גאה בך’. אני סוג של הולכת בדרך שלה”.
ההתחזקות הרצינית של אנג’לה התרחשה בסביבות ראש השנה האחרון, כשהיא החלה בתהליך הגיור הצבאי. “יש לי חברות ספורטאיות מענפים אחרים שגם באו מרקע דתי ועדיין דתיות, והן משלבות את הספורט שזה מאוד יפה לדעתי ולא שוכחות את איפה שהן גדלו, את הצניעות, הערכיות והמוסר. תמיד הייתי לאט-לאט שואלת את החברות שלי מה אומרים לפני תפילה, מה זו תפילת הדרך.
“הסידור שהזמנתי הוא נוסח אשכנז אבל אני אוהבת מאוד את שני הנוסחים, גם את עדות המזרח. יש לי כבר ארבעה סידורים, חברה עזרה לי ובחרה איתי את הנוסח של הסידור הראשון, היא אמרה שזה כמו עומר אדם מבחינת המזמורים. הייתי באה איתה לבית הכנסת והיא הייתה מסבירה לי איפה זה תפילת ערבית ומתי עושים את זה, תפילת מנחה, להתחיל לקרוא את תפילת שחרית זה יחסית ארוך אז הייתי מתחילה מברכות השחר בבוקר, כל דבר בהדרגה. אחר כך התחלתי להוסיף עם קטע מתפילת עמידה, ברכות קטנות, מה לפני אוכל, המוציא, מה עושים בקידוש ביום שישי. שאלתי שאלות, מה אומרים על מים, יש לי אפליקציה שקוראים לה ‘מצפן’, אם אני בחו”ל או מטיילת בטבע ובא לי להתפלל אני יודעת מה הכיוון של ירושלים ולאיפה להתפלל. יש לי גם אפליקציה עם מה לברך, אתה רושם ‘בננה’ והוא רושם לך תפילה ראשונה ותפילה אחרונה, וגם איזה נוסחים אתה רוצה, אשכנז, עדות המזרח, תימן, הכי עושה סדר”.
“התרחקו ממני, בכיתי המון”
לצד הדברים הטובים, ההתקרבות של אנג’לה לדת היהודית וההחלטה שלה להתגייר גררו גם השלכות כואבות ולא בהכרח מוצדקות, כאשר חברות רבות בחרו להתרחק ממנה. “כמו בכל דבר יש יתרון וחיסרון, אני כמובן רואה את הטוב שבדבר. לדעתי תקשורת החדשות בארץ היא מאוד מפלגת ועושה סכסוך בין העם, בלאגן וקטסטרופה. לצערי מכלילים דתיים, חרדים, ערבים, שמאלנים וימנים. ההורים מגדלים בבית ואומרים: ‘דתיים הם ככה, הם לא עושים צבא, צריך להתרחק מהם’. זה מרתיע, ואני יכולה להבין את שני הצדדים. מצד אחד, הדתיים לא אשמים, הם ממש לא מתנהגים ככה, ומי שלא מכיר את החברה הדתית צריך להבין ולהכיר את האחר. זה משהו שאני כן משתדלת בו, לבוא ולהגיד לחברות שלי שלא צריך לפחד ושהם אנשים טובים כמונו, הם לא נושכים, שיכירו את החברה הזאת ויבינו על מה מדובר. זה כבר משהו שגדלו איתו בבית, שדתיים זה לא טוב ואנשים שחס ושלום הם משוגעים, ו’מה הוא עושה? כל היום הוא לומד תורה?’. אני יכולה להבין מאיפה זה נובע.
“כמובן שהסברתי את עצמי ואמרתי להן שאם זו ההחלטה שלהן והן שלמות איתה ב-100% אז זה הפסד שלהן. אמרתי להן שאני אותה אנג’לה, פשוט הגרסה היותר טובה. התחילו לראות את הסטורי שלי ואת הדעות שלי על החברה הדתית יותר. אמרתי להן: ‘תשמעו, חבר’ה, אתן מדברות שטויות, אם לא יצא לכן לפגוש מישהו שהוא דתי או סתם לדוגמא מישהו שהוא ערבי, איך אתן יכולות להגיד דבר כזה?’. יש כאלה שאמרו שאנג’לה מדברת שטויות והתרחקו, ואמרתי שזה הפסד שלהן ודרך צלחה. זה אומר המון. אמונה אמורה לחזק, להראות שבנאדם עבר שינוי ותהליך מסוים. יש לי חברות שקיבלו את זה באהבה ואפילו אומרות לי כל הזמן: ‘אשרייך, את צדיקה’. הן באמת מרימות לי וזה לא מובן מאליו שעד היום הן חברות שלי. הן יבואו איתי בעזרת ה’ לשיעורי תורה. הן מתחילות לשאול אותי שאלות כמו מה מברכים לפני. זה מאוד מרגש אותי’.
בשונה מחלק מהחברות לשעבר, המשפחה של אנג’לה הייתה לצידה מהרגע הראשון. “אימא שלי מאוד תמכה בי, ראתה את התשוקה ואת ההתחזקות שלי. היא מאוד שמחה וגאה בי בתהליך. אבא שלי מאוד מתרגש שאני ככה ואומר לי: ‘אנג’י, אני רואה שבאמת עברת שינוי’, ובאמת נהייתי בנאדם הרבה יותר רגוע ושליו, פחות רגזן ובלחץ כל הזמן. לצערי אנחנו כל היום עסוקים בעיסוקים ויש את הרגע הזה של יום שבת, אני מאוד אוהבת את השבת והשבת שלי נהדרת, מרגישה שהעולם נעצר. היום השביעי הוא יום מנוחה, אנחנו מתנתקים מכל הלחץ שלנו ובאמת מקבלים את השבת כמתנה, כשקט וכשלווה. ממש באסה לי כשמתחיל יום ראשון, כל פעם אני בהלם שהשבת עוברת במהירות. ההורים מאוד תומכים וגאים בי וכך כל המשפחה המורחבת, כל היום אומרים לי ‘הרבנית אנג’לה’. זה משמח מאוד”.
Angela Hagedorian and her Grandmother – Photo Credit: Courtesy
אנג’לה עברה התמודדות אישית לא פשוטה בכלל בגלל העזיבה של חלק מהחברות. “אני לא אשקר, בהתחלה בראש השנה זה מאוד-מאוד פגע בי”, היא משחזרת. “אמרתי: ‘באמת, על זה אתן תבואו ותנתקו את הקשר, על האמונה שלי, הדרך שלי, אתן יודעות את הסיפור שלי על למה התחזקתי בעצם?’. זה לא שחס ושלום התחצפתי או השפלתי. אני זוכרת שהיו ימים שהייתי בוכה המון ומתחננת לבורא עולם בבית הכנסת ובחדר: ‘למה זה ככה? למה מתרחקים ממני? למה זה קורה?’. זה היה לא מעט אנשים, אתה מרגיש את זה בין אם זה בדיבור בטלפון, בוואטסאפ או ברשתות החברתיות. הדיבור הוא לא אותו דבר, נהיה קצר, ‘היי’ כי צריך להגיד ‘היי’ כמו שאתה אומר ‘היי’ לשכן כי ראית אותו ולא נעים.
“אני לא אוהבת שעושים לי טובות, אני משתדלת להיות בנאדם מאוד ישר ואני מאוד אוהבת כנות. לאנשים שקרובים אליי אני אבוא ואגיד: ‘מה הסיפור? יש לך משהו שמפריע? תבואי ותגידי’. ואם היא אומרת: ‘תשמעי, אנג’לה, לא מתאים לי שאת ככה’, אז אני אומרת לה: ‘אין בעיה, הדלת פתוחה, אני לא מכריחה אותך להיות חברה שלי’. היום אני בנקודה שאני אומרת שהן כנראה לא היו צריכות להיות חברות שלי. הן לא חברות אם הן לא נשארו ולא כיבדו את הדרך שלי. אני הכי לא עושה כפייה דתית, הכי מקבלת ולא מדברת על זה בכלל. להיפך, חברות שלי באות ופותחות, אני גם שומרת כשר והן שואלות מה מותר לאכול וכמה שעות יש הבדל בין חלב ובשר.
“התקופה הזאת הייתה ארוכה, במשך שלושה וחצי חודשים אם לא להגזים. כשזה בא מהקרובים שלך הרבה יותר קשה לך, אתה אומר לעצמך: ‘איך זה יכול להיות? איך זה קורה לי?’. אני בחרתי ולא מתחרטת על הדרך שלי, מי שרוצה באהבה יהיה חבר שלי, אבל אני לא אוותר על האמונה שלי. אמרתי לחברות קרובות וגם למשפחה שלי שאם צריך אני אהיה רק אני ועצמי, אני לא אוותר על הערכיות, המוסר ודרך החיים שלי בשביל אחרים. אחרים צריכים להבין שזאת אני, לטוב ולרע. זה היה בראש השנה וגם היום לפעמים מרגישים את זה, אבל זה בקטנה, לא כמו בתחילת שנה. בתחילת השנה הרבה רשמו לי והיו בהלם: ‘אנג’לה, תרדי מזה, מה יש לך?'”.
“ההתחזקות עשתה אותי למי שאני”
כאמור, אנג’לה אומנם החלה בתהליך הגיור בסביבות ראש השנה, אך ההחלטה ללכת על זה התבשל אצלה במשך פרק זמן לא מבוטל לפני כן. “עד שלא הייתי בטוחה בהחלטה שלי ובדרך שלי לא חשפתי שום דבר. זה לקח לי בערך חודשיים וחצי, כי בסך הכל אמרתי שאני לא צריכה להתבייש במה שאני מאמינה, ואצל אנשים שבאמת מכירים אותי ואוהבים אותי זה לא אמור לשנות משהו. חודשיים וחצי שאני רק מדברת, שואלת ומתסבכת את עצמי האם כן, את מי לשאול, מה להגיד ואיך אני אומרת”.
מה מושך את אנג’לה ביהדות? “שאלת השאלות. יש כל כך הרבה דברים. נתחיל עם משהו שאני מאוד אוהבת וזה מחלחל לי בגוף אם מדברים על זה – פרו ורבו. להביא ילדים לעולם, בעזרת ה’ אני גם רוצה שאני אתחתן ואקים את הבית שלי, אז זה משהו שמבחינתי הוא ברכה. אני לא שופטת, אבל לבוא ולשמוע אנשים שאומרים: ‘אני לא רוצה ילד בעולם, מה אני צריך את זה?’ זה חורה לי בלב ואני אפילו לא אימא. אצל הדתיים זה משהו שהוא מבורך, מביאים הרבה ילדים, רואים בזה כברכה, נותנים לכל אחד את השם שלו כשהוא נולד ומסתכלים עליו, זה משהו שהוא מרגש לדעתי. זה מטורף בעיניי”.
תהליך הגיור עצמו כמובן החל לפני כמה חודשים בצבא, והוא כולל מספר שלבים שעליהם אנג’לה מרחיבה בראיון: קודם כל קורס נתיב בסיסי, ולאחר מכן סמינר א’, סמינר ב’ ובית הדין, תעודה שהמדינה והרבנות מכירות בך כיהודייה ומקווה. “את תהליך הגיור התחלתי ממש לא רחוק ממה שעכשיו, בדיוק לפני שלושה שבועות חזרתי לבסיס אחרי ארבעה וחצי חודשים שהייתי בתהליך בקורס נתיב בסיסי ובסמינר א’ דרך הצבא ולא אזרחי. בקורס נתיב בסיסי לא ממש מתחילים פרקטיקה כמו בהלכה, לא מתחילים ללמד אותך על אמונה, תפילות ולהכניס אותך לבריכה שתקפוץ למים העמוקים, אלא ממש עושים לך טבילה, מלמדים אותך דברים בסיסיים וזה לא רק בהכרח על היהדות, אלא על ההיסטוריה היהודית והציונות כדי ליישר קו. מי זה אבות אבותינו, בראשית. הכי רגיל, על מנת שלא יהיה פער לימודי ושכולם יהיו על אותו קו ויבינו מאיפה זה מתחיל.
“המורים, וגם אני שסיימתי את הקורס הזה בהצטיינות, הרגשנו שיש פער משמעותי מבחינת הידע שלי, אמרו לי שאם הם ידעו שזה ככה אז היו מקפיצים אותי לסמינר א’ כי שום דבר לא היה חדש לי. יש כאלה שלא ידעו בכלל מה זה בראשית, חגים, כלום. הפער היה מאוד ניכר למורים, אבל הם בכל זאת רצו שאני אמשיך ואעשה את הקורס הבסיסי בגלל שנתתי אווירה, תמיד הייתי עוזרת וחיובית. זה מאוד עזר לאנשים שאמרו ‘איך אני אזכור לוח לועזי’ וכו”.
“היו לנו חמש כיתות עם 20 תלמידים בכל אחד, אבל לאט-לאט זה יורד ופורשים יותר ויותר, כי יש כאלה שאומרים לעצמם שזה תהליך קשה ושהם לא בטוחים שהם בכלל מוכנים להיכנס לזה. ככל שאנחנו מסיימים סמינר ואפילו מתחילים שבוע חדש זה כבר מקצין עם החומר, זה נהיה משהו שהוא לא רק דיבורים ולא רק רושמים במחברת, אלא באמת פרקטיקה ומשהו שאתה לוקח לבית, ולא כל אחד מוכן לבוא ולשנות אורח חיים, זה לא קל. מי שלא באמת דוגל ומאמין בזה מוצא את עצמו בין הכיסאות ומעדיף לעזוב ובצדק כי הוא אומר: ‘מה אני צריך עכשיו את כל המצוות האלה'”.
מה גורם לאנג’לה להאמין שבניגוד לתלמידים אחרים שפרשו מהתהליך היא תצליח להישאר עד הסוף ולהפוך ליהודייה? “יש לי את האמונה והסיפור שלי, זה משהו שחיזק אותי ברגעים שהיה לי מאוד קשה. אני זוכרת שבתור אחות בכורה ראיתי את אבא שלי, שהוא הבנאדם הכי חזק בעולם מבחינה מנטאלית והכי רגיש, בא ומתפרק בשבעה ובאזכרה של סבתא שלי. אני בחיים לא ראיתי זה וקשה לראות את זה. הרגשתי במלוא המובן שאני ‘הגבר האחראי בבית’, שאני צריכה להיות החזקה בבית ויש לי ברוך ה’ עור של פיל. אני מאוד חזקה מנטאלית, והייתי בשביל האחים שלי וההורים שלי והראיתי חוזק ולא חולשה והייתי הכי בנאדם עוטף. אבל בתוך תוכי כן נשברתי, והבריחה שלי וההתחזקות שלי זה מה שהחזיק אותי, כי אתה צריך בסופו של דבר להראות שאתה חזק ולהקרין בפני המשפחה שלך שאתה שם בשבילה. אני כל הזמן החזקתי את עצמי לא לבכות ולהיות חזקה בשביל אבא שלי, האחים שלי והדודים שלי שמאוד התפרקו. זה לא קל.
“ההתחזקות שלי מאוד עזרה לי מבחינה מנטאלית ומבחינת הביטחון שלי, עשתה אותי למי שאני היום וזה משהו שאני בחיים לא אשכח, זה לא שאני עכשיו אגיד שזה היה רק בגלל שהייתה לי תקופה קשה וזה עזר לי. זה כל הזמן. מה שמדהים ביהדות זה שגם כשיש חכמים, חז”ל, רבנים גדולים, רבניות גדולות ואנשים שיש להם ידע עצום, התורה לא מסתיימת והיא לא תסתיים אף פעם, יש כל כך הרבה שיעורי תורה. אפשר ללמוד מכל נושא ולהתמקד במה שמעניין אותך”.
Angela Hagedorian – Photo Credit: Courtesy
“אף אחד לא מכריח”
כאמור, אחרי קורס נתיב בסיסי מגיע סמינר א’, שגם אותו אנג’לה כבר סיימה. “בדיוק כשסיימתי את הקורס הבסיסי היה לי שבוע רגילה, שזה בעצם שבוע שאם חס ושלום אתה חולה אתה יכול לטפל בעצמך. אני ניצלתי את זה לשיעורי תורה בבית הכנסת בשכונה שלי, הייתי עם המשפחה המלווה, למדתי איתה גם ביום חול ולא רק הייתי איתם בסעודה בשישי. אחרי שבוע נקלטנו בסמינר א’ והתחלנו את הקורס, שם זה כבר לא צחוק אלא חבר’ה רציניים, מתחילים ללמוד את התפילות ואין יותר מדי משחקים. כבר התחלנו ללמוד לאט-לאט תפילת עמידה ותפילת מנחה, למרות שאני כבר למדתי. יש לך שיעורים באמונה, כשרות, מצוות, חגים, מסורות, תאריכים לועזיים, מה זה צאת הכוכבים, כל כך הרבה נושאים מורחבים. אפילו ניתחנו שירים. מבחינה פרקטית הביאו לנו פנקסים לתפילות, למדנו שם הרבה ונתנו לנו המון חומר כשסיימנו את הסמינר, אני לומדת עכשיו ספר הלכה של הרב לאו וגם ספר יהדות שקיבלנו, וזה לא נגמר.
“אני כרגע בבסיס בגלל הרב שלי, אני באה לשיעורי רב וגם לגבן, אנחנו עושים איתם שיעורים. הסמינר מתחיל ב-8 בבוקר ובעיקרון מסיימים ב-17:00, אבל אנחנו מסיימים ב-18:00 בערך כי המורים לא תמיד מספקים ללמד את כל החומר וחייבים שהחומר יישב טוב על כולם. יש לנו הפסקות של 2-5 דקות בין השיעורים, אבל תכל’ס כל היום לומדים. מה שביאס את המורים שלי שמאוד כועסים על העניין הזה זה שבעולם החרדי חושבים שהגיור הצבאי זה מגוחך והנחה, אבל זה ממש לא נכון. האזרחי והצבאי זה אותם דיינים ורבנים שאנחנו ניגשים אליהם בסופו של דבר, אנחנו לומדים את החומר וזה מאוד חשוב להדגיש את זה כי לא כולם מכירים את התהליך הצבאי וחושבים שזה סתם ברדק. זה ממש לא נכון, זה מאוד אינטנסיבי בדיוק כמו האזרחי.
“אני ממש הייתי בלחץ מתי לשים חצאית אבל אף אחד לא בא ומכריח אותך לשים חצאית, הם אומרים מתי שתרגיש בנוח לשים כיפה וציצית. אתה באמת שלם עם עצמך, נותנים לך את הרגע שלך להתבטא. ‘קח את הזמן, הכל בסדר’, לא באים ואומרים לך שהיום אתה צריך לשים משהו. זה ממש מרגש, אתה רואה אנשים מנתיב בסיסי שהיו אתאיסטים ופתאום נפתחה להם האמונה ובסמינר ב’ הם שמים כיפה וציצית. אותו דבר גם אצל הבנות, יש בנות שעד היום לא מרגישות בנוח מבחינת המשפחה לשים חצאית, אבל לפעמים הן שמות וזה גם משהו. בסך הכל נתיב בסיסי וסמינר א’ היו ארבעה וחצי חודשים”.
אחרי סמינר א’ יש הפסקה מסוימת שעליה מסבירה אנג’לה, עד שסמינר ב’ יחל בחודש מרץ. “כרגע מה שהם עושים, ולדעתי זה מאוד חכם כי פעם זה לא היה ככה, זה שמחזירים לבסיס את מי שמסיים את הקורס הבסיסי ואת סמינר א’, ואומרים לו שיש לו חודשיים וחצי לבוא ולקבל החלטה האם הוא מתחיל את סמינר ב’. סמינר ב’ זה לקראת הסוף, אתה מבין ויודע את ההלכה ואת כל החומר ואתה שלם עם ההחלטה שאתה יהודי ומקבל על עצמך את המצוות, אין ימינה ושמאלה, זה אומר שאתה איתנו ושאתה הולך עם זה עד הסוף, שליח בית דין כבר פתח לך תיק בסמינר א’ ובסמינר ב’ זה כבר קשוח מבחינת השאלות. הדיינים של סיום סמינר א’ וב’ זה אנשים שיהיו חלק מבית הדין וזה לא צחוק.
“בסמינר ב’ הם רוצים לראות האם עשית פרקטי, מה עשית בחודשיים וחצי. יש כאלה שיחזרו לבסיס ולא יתפללו או ילכו למשפחה המארחת, ויש כאלה כמוני שיבואו ויקפידו, כן ישמרו שבת, יעשו שיעורי תורה ויבואו עם ידע יותר גדול, כי ככל שאתה לומד יותר אתה מעשיר את האמונה לך וגם בא יותר מוכן לסמינר ב’ כי זו כבר רמה אחרת, זה טיפה יותר מאמצע הדרך ודיינים הם לא פראיירים, הם קולטים מי מסבן אותם, מי בא ‘לעשות וי’ או לאינטרסים אישיים. אתה צריך להיות מוכן, להיות יהודי זה לא קל ואתה צריך להיות שלם עם ההחלטה שלך. התהליך שאני עושה זה יומיות, יש גם תהליך גיור סגור שהם סוג של בפנימייה כזאת ויוצאים רק בסופי שבוע. אני חוזרת הביתה ולומדת”.
“עושים גיור ע”פ האורתודוקסים”
מוקדם יותר בדבריה ציינה אנג’לה את המושג “משפחה מלווה” שעליו היא מרחיבה כעת. “זה אחד הדברים הכי חשובים בתהליך, וכל הזמן אמרו לנו שאנחנו חייבים למצוא משפחה שתלווה אותנו לאורך כל התהליך. זה כמו המשפחה האמיתית שלך, מסבירים לך מה זה שולחן ערוך. המורים כן עוזרים לך למצוא על פי האזור שאתה גר, אבל הם ממליצים לא להסתמך על זה כי יש להם רשימת אנשי קשר מאוד קצרה, כשלא תמיד יכולים, יש קורונה, לפעמים זה לא רלוונטי או ששינו מספרי טלפון. עדיף שאנחנו נמצא. כולם מכירים את אבא שלי בשכונה, המשפחה המלווה שלי בנויה מיהודים אמריקאים ובית הכנסת שאני הולכת אליו הוא אשכנז. רובם שם הם יהודים אמריקאים או צרפתים יהודים. אבא שלי מכיר טוב את האבא שלי (שם האב הוא ‘שלי’ במשפחה המלווה) ואת האימא מאיה, הם האנשים הכי צדיקים שיש וזה היה הכי חשוב לי. שאלתי את אבא שלי אם האבא שם הוא בנאדם טוב, אני סומכת עליו והוא אמר לי שכן, הם עוזרים לכל כך הרבה אנשים ומזמינים לסעודות שישי. אני לא הראשונה שהם עוזרים לה בתהליך הגיור.
“ברוך ה’ יש לי איתם חיבור מדהים, בהתחלה התביישתי כי לא נעים לבוא וישר לשבת בארוחה, זה מביך, אבל שברנו את זה והיום אני אפילו לא קוראת להם משפחה מלווה, אלא קוראת להם משפחה כי ביומיום אני מדברת איתם ומתייעצת איתם. יש להם גם שתי ילדות קטנות. זה מאוד חשוב שיש קשר טוב עם המשפחה כי זה משהו שיעזור לך יותר להתחבר לתהליך ויהיה לך יותר רצון לעשות את זה. הם כל כך עוזרים לי ותומכים בי, והם כל הזמן אומרים לי לשאול שאלות ולא להתבייש, הם תמיד זמינים. יצא לי ממש טוב, שלי הוא הגבאי של בית הכנסת ואני יודעת את הזמנים עוד לפני שהוא מפרסם בקבוצת הוואטסאפ של בית הכנסת”.
בתהליך הגיור שעוברת אנג’לה בצבא יש שילוב של בנים ובנות. לפי אנג’לה, ממה שידוע לה יותר בנות משלימות את התהליך מאשר בנים. “זה שילוב ראוי כמובן, בתפילה יש עזרת נשים ועזרת גברים. אנחנו עושים גיור על פי האורתודוקסים, לא רפורמים ולא דבר אחר, הסבירו לנו את ההבדל, שזה מאוד חשוב. יש אנשים שעושים את תהליך הגיור בחו”ל ואומרים שהם נולדו יהודים, אבל הם בעצם רפורמים. בארץ לא מכירים בזה, רפורמים זה משהו אחר ולא נחשב. אם מישהו שהוא יהודי אמריקאי רפורמי רוצה לעשות עלייה, אז יגידו לו שהוא לא יהודי על פי היהדות, לא מקבלים את זה בארץ, אנחנו הולכים על פי האורתודוקסיה שזה לדעתי הכי טוב, חקרתי את העניין הזה. מבחינת סוף התהליך בנות הרבה יותר מתגיירות מאשר שיש מתגיירים, זה מה שאני זוכרת שאמרו לנו, לבנים יש גם יותר מצוות מאשר לבנות, וגם אישה יותר רוחנית מגבר, אין מה לעשות, זה משהו שהתורה גם אומרת”.
לאנג’לה היה על מי להסתכל כמודל בתהליך הגיור: כפי שהיא מספרת, יש לה כמה חברות שעברו את התהליך במלואו, כולל בית הדין בסיום. “יש לי ארבע חברות בבסיס שעברו בפעם הראשונה, פתחתי איתן קבוצה שאנחנו קוראות לה ‘הצדיקות’, ואני שואלת אותן עד היום איך זה להיות בבית הדין, הן סיפרו לי את הרגע שהן עברו וזה רגע כל כך מרגש – אתה עומד מול הרבנים אחרי תהליך של בערך שנה וחצי, ואומרים לך שאתה יהודי. עושים הפסקה, מזמנים אותך ואומרים לך אם התקבלת או לא, אחד הרבנים אומר כמה משפטים ואתה צריך לחזור אחריו, ואז אתה אומר את ‘שמע ישראל’, וזה רגע מרגש ועוצמתי, כמובן שמצלמים את הרגע הזה כי אין אחד שלא בוכה ברגע הזה, אני בדוק אבכה ברגע הזה, זה רגע כל כך עוצמתי ומרגש שהמדינה נותנת לך תעודה וגם הרבנות מכירה בך.
“ברבנות, כדי שיכירו בך כיהודי או כיהודייה, אתה צריך להוסיף שם נוסף או לשנות את השם שלך, מה שאתה מרגיש בנוח. אני בעזרת ה’ רוצה להוסיף לשם שלי ‘נוגה’. נוגה זה אור, זה משהו שמאוד מדבר אליי, אני בנאדם שמאוד מסתכל על חיוביות, אבל אני צריכה לחקור יותר את העניין הזה, מה זה המושג הזה ‘נוגה’. אני כל היום שואלת את החברות שלי איך היה בבית הדין, מה צריך לעשות, הן ממליצות לי על ספרי הלכות, ספרונים, מה מצפים ממני הרבנים, יש רבנים מסוימים שיש להם סטנדרטים כאלה ואחרים. רב אחד יגיד שהוא רוצה שהיא תדע הרבה הלכות, יש כזה שיראה את הלב שלך. אני בקשר תמידי איתן ושואלת המון שאלות”.
Angela Hagedorian And Netta Krumer – Photo Credit: Oded Carni, IBBA
אנג’לה לא מכירה באופן אישי מקרים של אנשים שנפסלו לגיור. “טפו-טפו-טפו, לא עלינו, לא שמעתי מקרה כזה מהחברות שלי, ברוך ה’ כולן עברו בראשון וזו גם השאיפה שלי בעזרת ה’. מה שכן, המורים אמרו לי שיכול להיות ששליח בית דין, הדיינים או הרבנים אומרים לך או לה: ‘תשמע, אנחנו רואים שמבחינת החומר והאמונה אתה לא מספיק מוכן, לצערי אתה לא עובר כרגע, אבל אנחנו רוצים לשלוח אותך לקורס בסיסי, סמינר א’ או ב’ ונתראה בעתיד’. תלוי כמה שהם מרגישים שיש פער”.
אנג’לה מרגישה את ההבדל הגדול בין הנראות של בית דתי ביחס לבית חילוני. “התארחנו אצל המורות שלנו בבית הכנסת שלהן ובבית שלהן כדי לראות מה זה בית דתי. למשפחה שמלווה אותי בתהליך אין טלוויזיה, הם החליטו שאין צורך בכך, יש להם ספרייה מטורפת של ספרי תורה. יש להם גם ספרים לילדים. זו אווירה אחרת לגמרי מבית חילוני. למשפחה המלווה שלי יש סלון, כורסא, ספות מפוארות ובצד ספרי תורה, ממש ספרייה מטורפת, ובבית חילוני זה לא ככה, יש ספרייה קטנה אולי פה ושם, אבל לרוב יש טלוויזיה גדולה ועוצמתית בגודל הקיר, אז זה שונה מאוד”.
באופן טבעי, לאנג’לה היו חששות לפני שנכנסה לתהליך הגיור בצורה רשמית. “עוד לפני שהתחלתי את התהליך כל הזמן חששתי, אמרתי לאימא שלי: ‘איך אני אתחיל את התהליך? זה תהליך קשה. אני באמת בנאדם מאמין, אבל איך אני אעשה את זה?’. זה לא כמו בעולם שיש את 7 מצוות בני נח, מה זה 7 לעומת 613, זה מטורף. זה לא באמת 613, אנחנו עושים 60% מצוות כי יורד בגלל הבבלי, כוהנים וליטאים. אבל 60% זה עדיין הרבה ביחס ל-7 מצוות בני נח. אימא שלי אמרה לי: ‘אל תדאגי, בורא עולם איתך, ברוך ה’, את תאהבי את התהליך, אם תרגישי בבסיסי או בסמינר ב’ שזה גדול עלייך אז תפרשי’. אמרתי לעצמי: ‘אנג’לה, לאט-לאט, זה לא כזה מפחיד כמו שאת חושבת, בטח שאת יכולה לעמוד בזה’, והרגשתי עם עצמי שאני מוכנה לזה. זה לא שהכרחתי את עצמי. יש כאלה שקשה להם לשמור שבת, אני שומרת מתחילת השנה, אז מה זה בשבילי. ביום כיפור צמתי בפעם הראשונה בכיתה י’ עם חברה מאוד טובה שלי ועשיתי את כל הצום. מאז טפו-טפו-טפו לא קשה לי בכלל יום כיפור מבחינת הצום. אמרתי: ‘מה זה בשבילי?’. אם אני מאמינה בזה אז זה באמת מאוד פשוט”.
“חושבת על אנג’לה שהייתה פעם”
בין החיים של אנג’לה בעבר לבין החיים הנוכחיים שלה מן הסתם יש הרבה הבדלים. “בעבר שלי כשהייתי קמה בבוקר שזה הדבר הכי פשוט הייתי יוצאת מהשמיכה והולכת לשירותים. היום, צריך לקום על רגל ימין, להגיד ‘מודה אני’, כשאתה הולך לשירותים ואתה יוצא אז אתה אומר ‘אשר יצר’, ממש כל פרט ופרט, עושה נטילת ידיים, ברכות השחר, תפילת שחרית בבוקר, אם אתה אוכל לחם אז קודם אתה צריך ליטול ידיים, לא לסירוגין. יש הבדל ניכר ומשמעותי בין החיים שהיו לי בעבר לבין החיים שאני חיה אותם היום, וזה מתחיל מהבוקר כשאני קמה במיטה ועד שאני הולכת לישון. אם פעם הייתי אוכלת את הסנדוויץ’ חופשי, אז היום זה לא קורה, קודם צריך ליטול ידיים, שלוש פעמים בימין ואז בשמאל. איך אני פותחת את הברז אם אני נוטלת ידיים, האם בשמאל או בימין. פעם זה לא היה ככה, לא היה אכפת לי, שמאל, ימין, מה זה משנה. זה אורח חיים לחלוטין שונה בהכל. אני קמה בבוקר ואוטומטית אומרת מתוך הרגל ‘מודה אני’, אני כבר בתוך זה.
“אני חושבת על אנג’לה שהייתה פעם, כמה לא היה אכפת לה. היום אני על כל פרט ופרט, בין אם זה שבנעליים אני שמה קודם את נעל ימין ואחר כך את נעל שמאל, קושרים בשמאל ואחר כך בימין, מה היה אכפת לי, הייתי קושרת איך שאני רוצה ושמה את הנעל מתי שאני רוצה. לפעמים אתה מתגעגע למשהו שפעם לא היית חושב עליו. זה געגוע אבל לא געגוע, כי בסופו של דבר כל פרט ופרט, נטילת ידיים ומודה אני, זה סוג של מסגרת, זה שאני מנשקת מזוזה ונוגעת במצוות. אני כל הזמן מזכירה לעצמי בכל רגע קטן ונתון בחיים שלי, איפה שאני לא אהיה, שזאת האמונה שלי והדרך שלי”.
אנג’לה חווה כמה קשיים על הפרקט בעקבות האמונה, אך מבחינתה השינויים מבורכים. “מבחינת טעמי צניעות, חד משמעית זה שונה. אם פעם הייתי לובשת גופייה, היום לא תראה אותי בשום מקום, אין דבר כזה, גם כשאני באימון אתלטיקה אני לובשת טייץ ארוך, רוב החולצות שלי הן ארוכות או כאלו שלא קצרות מדי. אני מאוד משתדלת ללבוש בכדורסל כי אני בנאדם שמזיע המון, ברוך ה’ אני עובדת מאוד קשה, בכדורים מתים הטייץ שלי לא נשאר חי ולא קרוע. מבחינת מכנס, גם באליצור חולון וגם בנתניה ביקשתי שיאריכו אותו קצת יותר, שיביאו לי הזמנה אישית. ככה זה לא עובר את העניין של הצניעות. לפני אני גם מתפללת ומדברת לעצמי, אומרת ש’יהיה לי משחק טוב ובעזרת ה’ ננצח, נעשה ונצליח’. זה רגע עם עצמי לפני שאני באה, מחבקת את הבנות ואומרת: ‘יאללה, בואו נפתח טוב’. במשחקי חוץ יש נסיעות, ובמשחקי הידידות בליגת העל אני עושה את תפילת הדרך וכולן מקשיבות. רואים את זה בכל פרט ופרט”.
נושא השבת מעסיק שנים רבות את הספורטאים ששומרים מסורת. הדבר משפיע גם על החיים המקצועיים של אנג’לה. “יש משחקים, בליגת העל יש אימונים לפעמים בגלל הזרות, לא בקטע רע. לפעמים יצא שהיה אימון לפני מוצאי שבת. אני לא מתאמנת לפני מוצ”ש אלא רק אחרי מוצ”ש, אז בטח שהיו רגעים שאמרתי: ‘תשמעו, אני לא יכולה, אני שומרת שבת’. הבינו את זה לגמרי, באתי באיחור אומנם או לסוף האימון ואז עשו לי אימון אישי עם עוזר המאמן או עם המאמן האישי, אבל אין מה לעשות. רואים את זה גם בפרקט בהתבטאות שלי, באמונה שלי, בתפילה שלי ובלבוש שלי”.
“‘אנחנו רוצים אותך לקבוצה'”
בקיץ הצטרפה אנג’לה לראשונה לקבוצה מליגת העל כשחתמה באליצור חולון. השחקנית דאגה לספר מראש על התהליך שלה כדי שלא יהיו הפתעות. “אני חייבת לציין שאני סופר מעריכה את ההנהלה המקצועית ואת הצוות המקצועי של אליצור חולון שגם תומך בי עכשיו, ובאמת מבין את הסיבות שלי ואת ההתחזקות שלי. זה ממש לא מובן מאליו. לא נכליל כמובן כי לא הייתי בקבוצה אחרת בליגת העל, אבל זה לא מובן מאליו שככה באמת תומכים ואומרים: ‘אנחנו איתך בתהליך’.
Angela Hagedorian – Photo Credit: Yael Amsili
“הבעלים שאחראי על הקבוצה של אליצור חולון זה מנחם וידהורן. הוא בנאדם דתי. לי היה חשוב קודם כל, לפני שהסוכן שלי (בוריס פריימוביץ’) בא ומדבר איתו, לבוא, להסביר ולהגיד לו, הכנתי אותם ואמרתי להם עוד בקיץ שיכול להיות שאני אעשה תהליך גיור ושאני לא יודעת כמה זמן אני איעדר, אם לכמה אימונים או בכלל, ושצריך לקחת את זה בחשבון כי בכל זאת אני שחקנית שאתה חותם אצלה אז יכול להיות שאתה תפסיד שחקנית. הם מאוד-מאוד קיבלו את זה, הוא מאוד מכבד את הדרך וההחלטה שלי והבין שזה משהו שאני אקח לחיים שלי. אני מאוד תומכת בחברות שלי לקבוצה גם מרחוק ורושמת בקבוצה, לאחרונה הן ניצחו את רמת גן. זה ממש לא מובן מאליו שככה בליגת העל חתמו איתי ולקחו בחשבון שיכול להיות שלא אהיה עונה רצופה. רואים שאני מאוד רצינית, שתהליך הגיור זה לא סתם משהו בשבילי ושאני עוברת שינוי לטובה כמובן. להוריד את הכובע, שאפו עליהם. אני מאוד מעריכה את זה”.
לצערה של אנג’לה, היא לא יכולה לרקוד על כל החתונות בשל ריבוי המסגרות שבהן היא נמצאת, ולכן לא יצא לה לשחק ולהתאמן הרבה עם חולון כפי שהיא הייתה רוצה. “זה מאוד מבאס וקשה גם. אני והסוכן שלי ישבנו וראינו כמה זמן אני לומדת בלימודים בגיור וכמה זמן עד שאני חוזרת הביתה מהגיור ועד לחולון כי זאת גם נסיעה. אני גרה בתל אביב והגיור שלי זה במקום אחר בכלל. ממש חישבנו וראינו שזה לא מסתדר, שאני אצטרך לוותר על משהו פה כי האימונים בליגת העל הם או ממש מאוחרים או ממש מוקדמים, וזה ממש מתנגש באמצע, הגיור ממש על זה. הסוכן שלי אמר לי: ‘תשמעי, החלטה שלך מה אנחנו עושים בעצם’. אמרתי לו: ‘תשמע, אני לא אוותר על תהליך הגיור, אני ממש מבינה את אליצור חולון כי בכל זאת אני שחקנית שלהם, אבל אני לא יכולה לוותר על תהליך הגיור, בסופו של דבר זה החיים שלי ומשהו שבחרתי בו’. היה לי חשוב להסביר את עצמי עוד לפני שהתחלתי את התהליך וגם בתקופה האחרונה, לבוא ולהגיד להם: ‘חבר’ה, אני לא משחקת פה דוקים’.
“להתאמן בליגת העל זו חוויה, בלי קשר יצא לי להתאמן עוד כילדה עם רועי אייזנברג (מאמן חולון) שמאוד תומך, באליצור תל אביב בנערות א’ או ב’ הוא כבר היה לוקח אותי לאימונים בליגת העל בחולון, ככה שזה לא היה כל כך חדש לי. ללא ספק זו רמה גבוהה של אימונים, מבחינה טקטית ואסטרטגית בעיקר, בין אימונים בליגה הלאומית לליגת העל יש מבנה מאוד שונה, יש הרבה דגשים ובעיקר מדברים. אם יש אימון של שעתיים אז אנחנו יודעות ששעה וחצי זה רק טקטיקה על הקבוצה השנייה, מה אנחנו צריכות לעשות בהגנה ומה בהתקפה. זה לא קל, צריך הרבה פוקוס וריכוז. הכל באנגלית כמובן, ברוך ה’ יש לי אנגלית טובה אבל אני לא אוהבת לדבר”.
בעקבות הקושי להיות בחולון באופן קבוע, אנג’לה משחקת באליצור נתניה מהליגה הלאומית. שם, היא עברה מספר מקרים דומים שמתאימים יותר לסרט. “נתניה אומנם קבוצה מאוד קטנה, אך היא הייתה פעם אימפריה גדולה בליגת העל. השנה היא בין הגלגלים. נתניה נתנה לי הזדמנות, קיבלתי הרבה הצעות בליגה הלאומית, גם עכשיו אני מקבלת, זה מטורף, זה הגיע למצב שהחשיפה שלי מבחינת הלאומית היא לא תיאמן, ועוד לא הסתיימה העונה. פשוט לקחו אותי אחרי משחק, ממש ככה, מישהו בא, לוחץ לי את היד ואומר לי: ‘היי, מה קורה?’, ואני חושבת שזה אחד ההורים שבא להחמיא לי כי שיחקתי טוב אז אני כזה: ‘היי, מה קורה?’. ‘וואלה, מספר 18, את היית מדהימה’, ואני עונה: ‘תודה רבה’. ‘אנחנו רוצים אותך לקבוצה’. אני עונה: ‘תשמע/י, זה אמצע העונה, תודה רבה על ההחלטה אבל אני לא אבוא ואחתום בקבוצה אחרת, כי יש לי מוסר ואני גם יודעת ששמחה (לב צור, מאמן נתניה) נותן לי דברים ובמה שלא הייתי מקבלת בשום מקום אחר.
“אם הוא לא היה נותן לי את ההזדמנות הזאת אז לא הייתי מקבלת את החשיפה, לא היה הולך לי כמו שהולך לי היום ברוך ה’ ולא היו מכירים אותי עוד יותר, זה היה סוג של פריצת דרך וקריירה. באמת מכבדים אותי שם. בעיקרון העמדה שלי היא 2-3, ברור שבאקדמיה יצא לי לרכז פה ושם כמה פוזשנים, אבל לבוא ולרכז 40 דקות זה לא משהו שקרה לי וזה משהו שאני עובדת עליו. להיות רכזת זה משהו שאני אוסיף, זה חדש לי וטרי, אני לומדת את זה תוך כדי ויש לי את הצוות המקצועי והאישי שלי שעוזרים לי מבחינה אישית. זה מטורף לקבל את הבמה הזאת, להיות רכזת ולהוביל קבוצה, זה לא פשוט ולא מובן מאליו שנתנו לי את ההזדמנות הזאת”.
מהם היתרונות של אנג’לה על הפרקט, ומה היא עדיין צריכה לשפר? “היתרונות שלי ללא ספק זה הרצון, החיוביות, להיות שם בקבוצה. לראות קודם כל את הקבוצה ואחר כך אותי. מאוד חשוב לי שיהיה לי קשר טוב עם הבנות, גם בליגת העל מבחינת חיבור כחברות, לפני הכל אנחנו חברות שבאות ועושות אתה מה שאנחנו אוהבות בצורה הכי מקצועית, וצריך שיהיה את החיבור האמיתי הזה. יש לי כל כך הרבה דברים שאני צריכה לשפר. הכושר שלי מצוין והאתלטיות שלי מצוינת, אבל אני רוצה לקחת את זה לרמה הרבה יותר גבוהה, שהג’אמפ שלי יהיה הרבה יותר גבוה. יש לי שליטה מאוד טובה בכדור, אבל אני רוצה מאוד לשפר את הביטחון שלי בסייז שלי בימין, לבוא ולייצר גם בימין, לעשות בעיקר יכולת אישית ושליטה בכדור הרבה יותר טובה, גם מבחינת הקצב וגם מבחינת המסירות, לייצר מסירות ברמה הרבה יותר גבוהה, משהו בסגנון שדומה לאירופה. יש לי עבודה ארוכה, אני כרגע עובדת על זה עם המאמנים האישיים שלי כמו אסף יגל שמאמן בווינגייט וגם עם המאמן האישי שלי, ויטו (גיליץ’). בעזרת ה’ גם בקיץ יהיה לי יותר זמן ואני אהיה במחנה האימוניים אישיים אצל אסף”.
“אפשר ללמוד מכל ליגה”
יש מספר אנשים בכדורסל שמהם אנג’לה למדה המון. מעל כולם, המאמן שהיא מציינת במיוחד הוא רועי אייזנברג, והמאמנת שהיא בוחרת לציין היא נטע קרומר, שקוראת לה “הסוכנת 007”. בנוגע לשחקנית שהיא נהנתה לשתף איתה פעולה, אנג’לה עונה: “מישהי שלמדתי ממנה השנה והכרתי אותה זאת קלסי בון שבאה מצרפת, היה לי חיבור מאוד טוב איתה כי אני גם דוברת קצת צרפתית, ויצא לי לדבר איתה פה ושם רק בשפה הזאת, זה היה מאוד כיף. היא מותק, לצערי לא יצא לי להכיר אותה כל כך לעומק, אבל בזמן הקצר שהכרתי אותה היא הייתה אישה עוצמתית וחזקה, מבחינת סגנון המשחק שלה מאוד התחברתי אליה וגם בתור בנאדם, היא שחקנית מאוד טובה, כיפית ומצחיקה”.
מול מי היה לאנג’לה הכי קשה לשחק? “בהתחלה, גם בליגת העל, חד משמעית בנות שהיו איתי באקדמיה. אלו בנות שהן אחיות שלי. בשנה שעברה הייתי באליצור תל אביב וזכינו באליפות, ובפעם הראשונה היה לי מוזר פתאום לשחק נגד שני ברמן ומאי נשר. אלו בנות שגדלו איתי שלוש שנים, אני מכירה אותן והייתי רואה אותן לפני שהן שוטפות פנים, מתעוררות על עצמן והולכות לבית הספר. זה הלם, אבל אז מבינים שזה רק משחק והכל בסדר”.
כפי שאנג’לה ציינה, בעונה שעברה היא זכתה עם אליצור תל אביב באליפות הליגה הלאומית. עם זאת, אנג’לה מספרת שהיא סבלה מבעיה בריאותית במהלך העונה. “לקחנו אליפות בבוגרות עם אורן לם. לצערי לא ממש קיבלתי דקות כי היה לי עניין בריאותי, משהו חמור”.
באיזה סוג כדורסל אנג’לה הכי נהנית לצפות? “קודם כל, אני אוהבת לראות כדורסל. אני חושבת שמכל ליגה אפשר ללמוד, גם אם אני מסתכלת עכשיו על ליגה של ילדים. אני מאוד אוהבת לצפות באן.בי.איי וב-WNBA, אני מאוד עוקבת אחרי דני (אבדיה) כי בכל זאת הוא מייצג אותנו בכבוד ואני גם מכירה את מתן סימנטוב, הוא חבר מאוד טוב של הסוכן שלי וגם הוא בקשר טוב איתי. אני עוקבת אחרי גולדן סטייט, קבוצות ב-WNBA ושחקניות ספציפיות. אני גם רואה יורוליג, אני מאוד אוהבת את הסגנון וזאת השאיפה שלי בעזרת ה’, להיות ברמות הגבוהות, ב-WNBA או באירופה. בסופו של דבר כשאתה רוצה להגיע לרמות הגבוהות אתה צריך לדעת מה הסטנדרט. אני מאוד אוהבת את סגנון המשחק ב-WNBA ובאן.בי.איי עם יכולת אישית, אתלטיות וריצה, אני מאוד מתחברת לשואו, יש אולם מלא ואנשים צופים, יש כבוד. ביורוליג זה יותר חכם, מתון וטקטי לדעתי, יש שם אנשים שמבחינת כושר הם לא הכי ‘וואו’ אבל מבחינת האסיסט של הסל והעבירה זה מטורף. מפה ומפה אני לומדת”.
אנג’לה התבקשה לספר דברים נוספים שלא יודעים עליה. “אני לא יודעת לשיר אלא מזייפת. יש לנו מערכת עוצמתית של ארבעה רמקולים באמבטיה, ואני ממש לוקחת את השלט, מגבירה, שמה שירים במזרחית או שירים רגועים ופשוט שרה כשאני מתקלחת. אני שרה כמו ילדה בקריוקי, אבל זה כיף. אני אוהבת לנגן, לפעמים אני גם כותבת שירים, אני גולשת. אני מאוד אוהבת לרכוב על סוסים, ובקיץ בעזרת ה’ יש לי הרבה תוכניות, אני רוצה להתחיל ללמוד קורס או להיות מדריכת רכיבה על סוסים, ללכת לחוות משה, זו רכיבה טיפולית בהתנדבות וזה משהו שאני אקח על עצמי. אתה בא ועוזר לאנשים מוגבלים או אוטיסטים ברכיבה עצמה”.
מהי התוכנית של אנג’לה להמשך קריירת הכדורסל? “להתמקד בכאן ועכשיו כמובן, במה שאני צריכה לשפר ובאיך שאני צריכה להתנהל מבחינת שפת גוף וצניעות, כשבנוגע לזה אני תמיד מזכירה לעצמי: ‘אנג’לה, יש את בורא עולם כמובן ויש את האנשים סביבך’. יש הרבה אנשים בפרטי שרושמים לי: ‘אנחנו ראינו משחקים שלך’. זה ממש לא מובן מאליו כל ההדף הזה, אבל צריך תמיד לזכור: ‘אנג’לה, תהיי על הקרקע, אל תעופי על עצמך, את כולה רק בנאדם בעולם הזה. נכון, אנשים תומכים וצריך להודות ולהגיד תודה, אבל לא לעוף על עצמך’. אני תמיד מזכירה לעצמי לא לשכוח מאיפה שאני באה, גם אם אני אהיה בעזרת ה’ ברמות הגבוהות. לאן אני שואפת? כמובן הכי גבוה, כן לבוא ולייצג בנבחרת ישראל הבוגרת, לבוא ולתת מעצמי, מאוד חשוב לי להיות חלק מהנבחרת. גם לשחק ביורוליג וב-WNBA בעתיד. להגיע לרמות הכי גבוהות שאפשר, ולייצג כמובן את מדינת ישראל”.
Angela Hagedorian – Photo Credit: IBBA
“בנות הן לא פחות טובות מבנים”
ראיון עם כדורסלנית מהווה הזדמנות טובה לשאול את השאלה המסקרנת: מהי הדעה שלה על המצב של כדורסל הנשים בישראל? “אני חושבת שהמצב בישראל משתפר אבל עדיין לא כמו אצל הגברים, גם מבחינה תקציבית. עצוב לי מאוד שבליגת העל אין קהל כל כך, יש קהל פה ושם, 8-10 אנשים, כמה כבר יכול להיות, 15 אם אני אגזים. אבל זה לא כמו באירופה או ביורוליג, רק ברבע הגמר או בגמר עצמו אולי חצי מלא, שזה יציע אחד. זה לא כמו אצל הגברים שהאולם מלא. אני חושבת שצריך לשבור את הסטיגמה הזאת שלבנות אין משחק מעניין. לאבא שלי יש שותף בעבודה שנסע לארצות הברית ורואה כדורגל, והוא פעם אחת הלך למשחק אחד של בנות ב-WNBA והיה בהלם מהרמה. הוא אמר: ‘איך לא ראיתי את זה עדיין?’. אנשים קצת מקובעים וחיים במאה הקודמת, שבנות זה לא מעניין וזה משחק פחות מעניין מגברים, וזה ממש לא נכון, כי עובדה שהוא ראה, ממש נהנה ואמר שאם הוא היה יודע שזה ככה אז הוא היה הולך להרבה משחקים.
“צריך לשנות מבחינה תקציבית, שיהיה שוויון תקציבי בין כדורסל בנים וכדורסל בנות. אני חושבת שיש ליגה מצוינת, יש פה בארץ כישרונות מצוינים, הישראליות וגם האמריקאיות, בלאומית וגם בליגת העל. צריך לשפר את העניין של התקציב והחשיפה, כמה שיותר לחשוף וכן שאנשים וקהל יבואו ויראו משחקים של בנות גם. בנות הן לא פחות טובות מבנים, וצריך שאנשים יפסיקו עם הסטיגמות וכן יבואו ויפתחו קצת את הראש שלהם. אני מקווה שכן נוכל שיהיה אצל בנות כמו אצל מכבי תל אביב שאין להם כרטיסים שנשארו למשחקים מסוימים ביורוליג, שיהיה ביקוש וחשיפה, בין אם זה הרבה יותר ספונסרים או פרסומות. אני מכירה כל כך הרבה חברות שמשקיעות ומתמידות, יש פה באמת כישרון מטורף בכדורסל הישראלי של הבנות”.
“מסר שאני רוצה להעביר לכולם זה שאם תאמין שאתה רוצה להשיג משהו ותעבוד בשבילו באמת קשה אתה תצליח בסופו של דבר. לא משנה אם יגידו לך בדרך הרבה דברים לטובה ולרעה, תלך על האמונה שלך ועל מה שאתה מאמין בו. אתה צריך לבוא ולהבין שבסופו של דבר אתה הולך עד הסוף על החלום שלך, גם אם לאנשים זה נראה מגוחך או בלתי אפשרי. אם תאמין, תתמיד ותשקיע יהיו לך הרבה מכשולים בדרך אבל אתה בסופו של דבר תגיע למטרה, אין לי ספק. זה משהו שאני רוצה להעביר לכל ילד וילדה, אפילו לילדים בגיל שלי או לילדים יותר גדולים. ברור שמנכ”לים גדולים כמו סטיב ג’ובס, אנשים מתחום העסקים או פוליטיקאים עברו קשיים, אבל בסופו של דבר הם האמינו בעצמם, ומי שבאמת מאמין בעצמו, לא מקשיב לרעש מסביב ומנטרל את זה יצליח כי הוא מאמין בעצמו ואומר לעצמו: ‘אני יודע מה אני שווה ואני יכול לעשות את החלום למציאות’. זה הכי חשוב לדעתי”.
“השאיפה היא לייצג את המדינה כראוי”
אנג’לה מנהלת פרויקט ייחודי לקידום ופיתוח שחקנים ושחקניות בשם “Go For it“. “אני ממש לא תכננתי להיות מאמנת אישית”, היא אומרת. “פתחתי פרויקט ממש קטן כמאמנת בשכונה, אני מקווה בעזרת ה’ להשקיע בו הרבה יותר מבחינת השיווק ברשתות החברתיות וגם מבחינת הבגדים, בקבוקים ולוגואים על מוצרים שאני הולכת להוציא בעתיד. היו לי אימונים אישיים בנווה צדק עם המאמן שלי, ויטו, ופתאום אומרים לי: ‘וואו, איזו שחקנית, אנחנו רוצים שהבת שלנו תתאמן אצלך’. אנשים רצו שאני אבוא ואאמן את הילדים שלהם. מפה לשם זה התגלגל. אמרתי: ‘למה שאנשים ישלמו לי על זה? מי אני?’, ואנשים ממש אמרו: ‘תשמעי, את שחקנית, אנחנו רוצים’. יש לי ברוך ה’ הרבה שחקנים כישרוניים, גם אצל בנות מכבי תל אביב וגם במכבי אצל הבנים, גיל 13, 10, 14 ו-17 וחצי. אתה אומר: ‘וואלה, זה דור העתיד, זה דור שהולך ומתפתח והולך להיות משהו אחר, הדור בכדורסל מטורף’.
“אמרתי שיש לי פה שליחות לבוא ולהעביר את הידע שלי, את היכולת האישית שלי ואת הדברים שאני למדתי לדור ההמשך שחייב להיות וגם יהיה טוב יותר ממני. זה היה לי ממש חשוב, ואתה רואה ילד בן 10 שאשכרה מחכה ועושה חימום. אלה ממש חבר’ה רציניים אצלי. אני מאוד אוהבת את השחקנים שלי ואני בקשר יומיומי איתם, שולחת להם דברים ועושה להם תוכנית. זה משהו שאני מפתחת וממשיכה לפתח. יש בערך 10 שחקנים ושחקניות, הם לא מתאמנים כקבוצה, אני מאמנת שחקן ושחקנית לבד במגרש בנווה צדק או בספורטק בהרצליה או בתל אביב, הם שולחים לי הודעה וקובעים איתי במהלך השבוע, מתאמים שעה ואורך של האימון. לפעמים אני עוצרת, אם אני רואה ילד עייף ומותש אני מתחשבת בו ואומרת לו שהיום אנחנו נעשה אימון קליעות בקצב יותר נמוך ולא אינטנסיבי. יש לי לו”ז מטורף עם האקסטרה אימונים והגיור, אז זה קשה, ואני גם מעורבת בעמותת ‘Make-A wish Israel’ שפנתה אליי. אבל מנסים לשלב את זה”.
אנג’לה היא גם בעלת חברת יהלומים בשם “Ángela jewelrys“. “אימא שלי אמרה: ‘נשווק ונוציא קולקציה של תכשיטים’. אימא שלי רצתה לקרוא לזה ‘אנחלה’ בספרדית, שזה ‘אנג’לה’, ונכנסתי לזה בתור שותפה. לצערי אני לא יהלומנית, אין לי תעודת גמולוגיה, בעתיד בעזרת ה’ כשאני אסיים את הצבא אעשה תעודה, אייצר בעצמי את היהלומים וממש אכין אותם. בעיקרון זאת החברה של אימא שלי שיש לה משרד בבורסה ברמת גן, היא בעצם עושה ואני אומרת לה כמה קראט צריך להוסיף פה והאם התכשיט צריך להיות יותר עדין, אני פשוט מעצבת אותו והיא מייצרת אותו. אני היד היצירתית”.
מהי המטרה הגדולה של אנג’לה? “המטרה הגדולה שלי היא לשחק בסופו של דבר כדורסל, זה הלחם והמים שלי, והאמונה כמובן. אני רוצה בעזרת ה’ לשחק ברמות הגבוהות, אני אתן לשקט ולעבודה השקטה שלי לעשות את התוצאות שלי. השאיפה היא לייצג את המדינה כראוי, ואם אני אשחק בחו”ל ואקבל הצעות טובות אז לבוא ולייצג את הישראלים הכי טוב כמה שרק אפשר, כן לבוא ולהשפיע על אנשים שלא מכירים את מדינת ישראל והם סתם אנטישמיים ללא סיבה ולא יודעים בכלל מה זה יהודי. שהם יבואו ויגידו: ‘אה, וואלה, זה לא מה שחשבנו'”.
אנג’לה מעבירה מסר לסיום בנוגע לתהליך מעורר ההשראה שהיא עוברת: “הלוואי שזה ישפיע לטובה על אנשים שכן חוששים ואומרים: ‘איך אני אעשה את זה’. אני מקווה שזה כן ישפיע לטובה בעזרת ה'”.
0 תגובות