הטור “Omertime” (עומרטיים בעברית) מתפרסם מדי שבוע באתר
אומרים שבענייני כדורסל, אמריקה מקדימה את אירופה בלפחות עשור. אוקיי, אולי בעוד כמה תחומים (אולי חוץ ממניעת פשע, זכויות נשים וכו’). כמעט כל טרנד כדורסל שנראה באמריקה הגיע או יגיע לכדורסל האירופאי כמה שנים לאחר מכן. כך היה עם קו השלוש, כך היה עם שעון הזריקות, כך היה עם מהפכת הפיק&רול, פוסט-אפ או עם כל טרנד מקצועי אחר. אה, וכך יהיה עם אחד מהטרנדים הנוראיים ביותר של העשור האחרון ב-NBA – מהפכת יחסי השחקן-קבוצה.
הירשמו לפודקאסט “התשיעית באירופה” ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.
ב-8.7.2010 שידור אחד בטלוויזיה שינה לנצח את מאזן הכוחות שבין השחקן ובעלי הקבוצות ב-NBA. אחרי מריבה מתישה על שירותיו של לברון ג’יימס, ג’יימס לקח החלטה. לא סתם החלטה – “ההחלטה”. וכך, במסיבת עיתונאים משותפת עם הבעלים החדש שהודיע על חתימתו הצטלם לברון עם המדים של קבוצתו החדשה – מיאמי היט. מייד לאחר מכן, החליט הבעלים שהוא הולך על אליפות והגיש הצעות מתאימות לדוויין וויד וכריס בוש ולאחר משא ומתן עיקש סגר גם איתם. הכל מוכן. אוקיי, זה לא היה בדיוק ככה. האמת, זה ממש לא היה ככה. לברון ג’יימס כינס משדר מיוחד וארוך באופן קיצוני בו בשידור חי הודיע לכל האומה על המקום בו הוא ישחק. וכמובן, משל שיחק כוחות בשכונה, צירף לידו שני חבר’ה נוספים שייזכו איתו באליפות. הבעלים, המנהל המקצועי או המאמן? פחות מעניינים. אם בכלל.
ההחלטה הזאת לא הייתה רק רעיון תקשורתי ושיווקי מבריק אלא גם השפיעה באופן משמעותי על יחסי הכוחות והדרכים שבהן החלטות נלקחות ברמת השחקן-הנהלה. מוקד הכוח האמיתי הוא השחקנים. הקבוצות כמעט שלא צד בעניין. ובאיחור אופנתי של קצת יותר מעשור, נראה שהטרנד הזה חדר כבר עמוק לתוך הכדורסל האירופאי ואפילו הישראלי שלנו. ימי המתנה מתישים של לפחות 3 קבוצות למוצא פיו (או יותר נכון, מוצא טוויטרו) של תומר גינת, או שבועות המתנה מתישים לא פחות (לפחות לאוהדי הכדורגל) להחלטתו של ערן זהבי על קבוצתו הבאה, מוכיחים באופן סופי – הכוח עבר לידי השחקנים. אלה היו ניצנים ראשונים, ויכול להיות שההחלטה אכן קשה, מורכבת ודורשת זמן – אבל אי אפשר להתעלם מהמראה החריג הזה. ועל אף שאין איך להשוות בין המהפכה שכבר בתהליכים סופיים באמריקה לבין המקרים הנקודתיים פה, אסור להתעלם – הסימפטומים כבר כאן.
אני נמנע מלהביע עמדה על הטרנד הזה. בסוף, השחקנים הם אלו שמביאים קהל, מוכרים מרצ’נדייז ומחברים את האוהדים לקבוצה. לא הגיוני שהכוח יהיה אצלם? לא יודע, זה לא העניין. העניין הוא שקבוצות צריכות להיות ערניות, לפקוח עיניים וליישם אסרטיביות מוגברת.
גבי צ’אצ’אשווילי עשוי לצאת לליגת הקיץ עם גולדן סטייט. המטרה ברורה – למקסם כמה שיותר את ערכו בשוק ולקוות אולי להצעות מפתות באירופה. וכל הכבוד לו, מעשה הגיוני ורציונאלי למדי. אבל בזמן הזה, כל קבוצה שהיא לא מכבי תל אביב שיכולה להרשות לעצמה את צ’אצ’אשווילי בכל יום נתון – צריכה לקבל החלטה. האם זה מתאים עבורה לקבל תשובה בכל הנוגע להאם יש לה גבוה ישראלי בסגל רק בסוף ליגת הקיץ? האם היא מסוגלת לקחת את הסיכון שבלהישאר עם מינוס שחקן ישראלי בטיימינג בו שאר הישראלים איישו כבר עמדות בשאר קבוצות הליגה? האמת, שאני חושב שעבור רוב הקבוצות – התשובה היא לא.
ג’יילן אדאמס מכוון ל-NBA. ברור שאחרי העונה האחרונה בה הוא הראה יכולות ופוטנציאל ששייך לכמה רמות מעל הליגה שלנו – אדאמס רוצה הכי גבוה. הוא מתאים ל-NBA – מבחינת סגנון המשחק, הוא ברמת הכישרון מאוד קרוב לשם ולכן זה מן הסתם גבוה ברשימת השאיפות. כדי להגשים את השאיפה, אפשר להניח שאדאמס ינסה לצאת לכמה שיותר מחנות אימון, משחקי אימון ושיחות, והכל במטרה לנסות להשיג חוזה ב-NBA. אולי עשרה ימים, אולי דו צדדי. חוזה. ואם המסע הזה ייכשל? אין ספק שיחזור לאירופה ויציע את עצמו למרבה במחיר. אבל נשאלת השאלה – מתי המסע ייכשל אם וכאשר? מתי יחזור אדאמס ויציע את עצמו? כנראה שבשלב שמרבית הקבוצות בשלבים אחרונים של בניית הסגל. ואם תהיה קבוצה שתקבל החלטה אמיצה ותחכה לאדאמס – היא שמה הרבה על הכף. נכון, היא יכולה לזכות בו כיוון שהיא היחידה שתצליח להכיל אותו כלכלית ומקצועית. אבל אם המסע לעבר ה-NBA יצליח? לג’יילן אדאמס לא יהיו שום סנטימנטים לקבוצה שחיכתה לו. והיא, תיתקע בפיגור נוראי מאחורי שאר הקבוצות. האם קבוצה תיקח את הסיכון הזה? עבור רוב הקבוצות (או הרוב השפוי אם תרצו, You name it) – התשובה היא לא.
אז מה הנקודה? הרבה יוצר קטנה מזעקה כנגד תחילת מהפכת יחסי השחקן-קבוצה באירופה. בשביל זה, אני אצטרך יותר ראיות, מילים ואינטרס. הקריאה כאן היא לקבוצות. לקבוצות שעומדות להתמודד עם שחקנים שייקחו את הזמן, ירצו להמתין לאופציות, למקסם את החוזים שלהם – ובזמן הזה יפגעו באלו שרוצים אותם. הקבוצות בזמן הזה נמצאות בקיפאון ובפיגור יחסי וגדול אל מול שאר הקבוצות שממשיכות את בניית הקבוצה שלהן כרגיל. פיגור, שעשוי לפגוע קשות בטווח הארוך בקבוצות. ולכן, “ההחלטה” של אותן קבוצות (או The Decision אם תרצו, You name it) צריכה להיות אחת: להמשיך הלאה. חיבור, כימיה, אימונים, היררכיה וכו’ כל כך הרבה יותר חשובים מכל שחקן (או לפחות מרובם). וכל אלה דורשים זמן. ואם יש שחקן שרוצה לקחת את הזמן שלו, זה סופר לגיטימי. רק צריך לוודא שלא ייקח את הזמן שלכן, הקבוצות, יחד איתו. אתן צריכות לקחת החלטה: להמשיך הלאה.
יפה כתבת עומר!
יחד עם זאת תמיד הקבוצות ה”עניות”, חיכו לניפויים ממחנות הקיץ של הNBA, וזאת ללא קשר למהפכה שאתה כותב עליה בצדק.