כשחייזר מכוכב אחר ינחת בכדור הארץ ודאי יהיו לו הרבה שאלות, איך אתם אוכלים? למה יש מלחמות וכאב? איך האביב יודע שהגיע זמן? מי המוזרים האלו ששמים אננס על פיצה?
הצטרפו לקהילת ספורטס רבי בלינק הבא: https://chat.whatsapp.com/DxcewEZbtu79vTeeGOsAMk
ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד
הירשמו לפודקאסט “התשיעית באירופה” ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.
ואז כשייגמרו לו השאלות הלא חשובות הוא בוודאי ישאל: “תגיד מה המטרה בעצם במשחק כדורסל? מי מנצח?”
בשנים האחרונות, רוב גדול של מאמני ופרשני הכדורסל יגידו “הקבוצה שקולעת יותר נקודות מהיריבה – מנצחת”.
אבל אם החייזר, נקרא לו ארטודיטו מעכשיו, היה פוגש במקרה את מאמנת המכללות האגדית פאט סמית’ זכרונה לברכה ושואל אותה את השאלה בדיוק, התשובה ככל הנראה הייתה “הקבוצה שסופגת פחות נקודות מהיריבה – מנצחת”, כי לתפיסתה של סמית’ – “התקפה מוכרת כרטיסים, הגנה מנצחת משחקים”.
והדיון הזה שבין גישת “לקלוע יותר” לבין “לספוג פחות” הוא לא דיון רק על כדורסל, הוא דיון על מצב נפשי, על אופי, על החיים עצמם.
יש משהו מאוד כיף בלעשות התקפה במשחק כדורסל, זה נותן תחושת שליטה, זה מצטלם נהדר לאינסטגרם ולסרטוני ההיי-לייטס ביוטיוב ובעיקר – זה מאוד מיידי ומאוד מדיד, קלעת – והנה אתה מופיע בלוח הסטטיסטיקה וכולם רואים כמה אתה גדול. באיזשהו מקום, ואני כנראה אשמע עכשיו קצת כמו הזקן הנרגן מהחבובות, אלו בדיוק התכונות שמאפיינות את דור האינסטגרם והטיק-טוק: הכל חייב להיות הכי יפה, הכי פוטוגני, להראות כמה אתה גדול ומצליח והכל חייב להיות כאן ועכשיו.
מהצד השני, לעשות הגנה זה לא “כיף”, זאת עבודה קשה וסיזיפית שמצריכה סבלנות, אתה מקבל מכות ומשקיע מאמץ אדיר, זה לא מצטלם הכי יפה, ובסוף חוץ מעכברי כדורסל וסטטיסטיקות מתקדמות כמעט אף אחד לא שם לב להשקעה העצומה וההקרבה.
Or Cornelius – Photo Credit: Dov Halickman
קשה לשכוח את הספקות שהועלו בקיץ לגבי הסגל הנבנה בהפועל ירושלים, אמרו שהוא אפור, חסר כישרון ובלי “ניצוץ” שיכול להביא ניצחונות, אמרו שהסגל הישראלי בעייתי ולא ניתן לסמוך עליו יותר מדי, אמרו ששחקנים מסוימים לא שווים את החוזה עליו הם חתמו. אז אמרו – וצדקו.
כי הסגל שבנה אלכסנדר דז’יקיץ’ באמת קצת אפור, שהתקפה היא אכן לא הצד החזק שלו, וזה באמת הלך קשה בתחילת הדרך – וילך עוד יותר קשה בהמשך, אבל הפועל ירושלים גרסת 22/23 היא יותר מהכל קבוצה, קבוצה של אנשים שאוהבים לעבוד קשה, שישרטו וינשכו וירביצו וימררו את החיים לכל קבוצה שתשחק מולם, קבוצה של אנשים שכיף להם לבוא לעבודה בבוקר ושאוהבים לעשות הגנה.
ואם ארטודיטו ידידנו מתחילת הטור היה שואל אותי “מה זה הפועל ירושלים?” הייתי מפנה אותו לשלושה אירועים שהתרחשו ממש בסיום המשחק, לרגע שאייל חומסקי עולה ליציע לחבק את משפחת הירשנזון ואת אביו של אלון בקל, לרגע שדןדן איש המשק המסור מניף את הגביע יחד עם איתי הקפטן שכמה דקות לאחר מכן עוצר את החגיגות בשביל להקדיש את הגביע לנועם דוברת שנותח באותו היום ולא נכח בארנה.
כי בסוף, ביום חמישי בערב הפועל ירושלים הוכיחה שיש בה אהבה למשחק, אהבה מיוחדת בין החבורה באדום שעל הפרקט לבין החבורה באדום ביציע, אהבה בין השחקנים לבין עצמם, אהבה לדבר הזה שנקרא קהילת הפועל ירושלים, וכשיש בך אהבה כזאת – היא מנצחת, תשאלו את עדי.
Zach Hankins and Aleksandar Dzikic – Photo Credit: Dov Halickman
0 תגובות