הטור "Omertime" (עומרטיים בעברית) מתפרסם מדי שבוע באתר
על המשחק ביום חמישי יכולים היו להיכתב כל כך הרבה טורי ניתוח מקצועיים. אבל על הקפיצה ההגנתית של הפועל ירושלים במחצית השנייה דיברו כל כך הרבה וגם על ההתאמות הירושלמיות למשחק הסמול בול של הסגולים נכתבו כל כך הרבה טורים ופוסטים. כל אלו, בסופו של דבר מתכנסים לאותה נקודה – יותם הלפרין עשה קפיצת מדרגה משמעותית בכל הנוגע ליכולות האימון שלו. נראה, שהוא ושאר הצוות הירושלמי, הפכו מחסרי אונים מהבחינה הטקטית ליוזמים, מגיבים ומנצחים.
כתבתי פה לפני כמה טורים, ואני עומד מאחורי זה – שיכולת התגובה של מאמנים היא קריטית ביכולת של הקבוצה שלהם להגיע לרמה גבוהה באמת. וקפיצת המדרגה שקשורה לזה, חיובית מאוד עבור הפועל ירושלים. אבל לפחות לדעתי, זה לא הדבר המרכזי והחשוב ביותר לסט היכולות של מאמן ולקבוצה. כי להגיב, לשנות ולהתאים – זה חשוב. אבל לבוא עם פילוסופיה ברורה מהבית – זה אפילו עוד יותר חשוב. מה כוונתי בפילוסופיה? זו לא חייבת להיות צורה ודרך מאוד ברורה ויצירתית לשחק כדורסל כמו השיטה של עודד קטש. מדובר בסך הכל בסט אלמנטים, חוקים ועקרונות שלפיהם משחקים את משחק הכדורסל לדעתו של המאמן. ובמקרה של הלפרין, כמאמן מאוד צעיר – זה הדבר המרכזי שהוא וקבוצתו בוודאי מרגישים בחסרונו.
ובמשחקים האחרונים, ובעיקר במשחק האחרון מול הפועל חולון, ניכר היה שגם יותם הלפרין מתחיל לאסוף עבור הקבוצה שלו אלמנטים ועקרונות שיזוהו איתו ושמשפרים משמעותית את רמת ההתקפה. ועל אף שברור לכולם שהפועל ירושלים חווה שיפור התקפי מתמיד – קשה לשים את היד על שיפור באיכות הביצוע של התרגילים או על כאלו חדשים ויעילים שהוכנסו למערכת כגורם מרכזי לשיפור הזה. אז מה בכל זאת? תרשו לי בניתוח מאוד שטוח להגיד שיש גורם מרכזי אחד – הכניסות להתקפה.
נראה, שבתקופת אורן עמיאל, או בתקופת יותם הלפרין המוקדמת – הפועל ירושלים הייתה תלויה המון במשחק המעבר שלה. הסיבה העיקרית לכך היא שההתקפה העומדת הירושלמית הייתה תלויה ביכולת האישית של שחקן מסויים, התקשתה להניע את הכדור וההברקות היחידות היו בעזרת תרגילים יצירתיים נקודתיים. כיום, הירושלמים חזרו לקונספטים פשוטים יותר, לדברים מורכבים פחות אבל כאלו שמתאימים מאוד לסגל השחקנים הקיים. ומה נותן להם את הפריווילגיה הזאת? העובדה שצוות האימון שם דגש על הדרך שבה הקבוצה נכנסת להתקפה בצורה כזאת שתיצור את היתרון המקסימלי לקראת הפואנטה הקרבה ובאה. בואו נדגים.
אחת הכניסות המרכזיות שהפכה לפופולארית אצל ירושלים מאז הגעתו של קייסי ריברס – זה כניסת הפוסט-אפ. כלומר, להגיע להתקפה, להחליף צד לכדור ולהכניס את הכדור לפוסט-אפ. הדבר הזה תומך בכל העקרונות שצריכים להתקיים בכל כניסה להתקפה – להניע את הכדור, לשנות את מצב השומרים ולהניע את ההגנה. לדוגמה כאן, ההתקפה מתחילה עם swing כלומר העברת הכדור מצד אחד לצד שני. הנעת כדור, יש. מייד לאחר מכן, הכדור נכנס לתוך הפוסט-אפ של ריברס דבר שמכריח את ההגנה להתקפל אחורה. שינוי מצב, יש. ולפינאלה, סדרת חיתוכים וחסימות רחוקים מהפוסט-אפ שמטרתם הסחת הדעת של שאר שחקני ההגנה מהנעשה בפוסט. הנעת ההגנה, יש. לא תרגיל מסובך, לא ביצוע מורכב – כניסה טובה, פשוטה ואיכותית שמובילה לתוצאות.
או פה, שוב כדור מתחיל בצד אחד, סווינג לצד שני, הכנסת כדור פנימה לפוסט-אפ ורצף חיתוכים וחסימות בצד החלש. פשוט, יעיל והכי חשוב – אוטומטי. וכשהכניסה מזיזה את הכדור, מזיזה את ההגנה ומחליפה את המצב של השומרים – כל ההתקפה הופכת ליותר קלה, פשוטה ויעילה.
בואו נראה עוד כניסה מאוד חזקה שאוהבים להשתמש בה בירושלים. בעיקרון, מדובר על מסירה של הרכז ליוצר המרכזי (לכולם ברור במי מדובר במקרה של הפועל ירושלים נכון?) וחיתוך של הרכז לפינה הנגדית. המטרה? להכין את הקרקע למהלך פיק&רול שיבוצע כאשר בצד החזק אין אף שחקן (מה שנקרא, פיק&רול על פינה ריקה). בואו נראה את זה.
כאן, אובה שמוביל את הכדור לתחילת ההתקפה, מוסר לאדאמס ומייד רץ לפינה הרחוקה. ושימו לב למצב שממנו אדאמס יבצע את הפיק&רול – אפס שחקנים שיכולים לבוא לעזרה מהצד החזק. מושלם. כדי למקסם את המהלך לגמרי, ריברס חוסם חסימת Ram Screen כדי להקשות על קייזר לטפל בפיק&רול ומשם זה רק אדאמס והסל. וכשהכל כל כך יעיל, גם אם פשוט וקל – יש רק דרך אחת שזה יכול להסתיים.
בדיוק כמו כאן, כשדוברת מגיע, מוסר את הכדור לאובה ומייד מסתלק לפינה הנגדית כדי להשאיר את אובה ובריימו, לעשות את מה שהם עושים הכי טוב. בריימו כמובן, לא הגיע לבד ודאג לקבל חסימה מוורקמן. ומשם, הכל קל. חילוף קל, יתרון בתוך הצבע, עלייה של וורקמן לקו העונשין ונקודות קלות. אלמנט וחצי לכל היותר, שגורם להתקפה פשוט לעבוד טוב.
יאללה, סוג כניסה הבא. והפעם – איך באמצעות מעבר של שחקן שוטה ליד הכדור או בעזרת דאבל פס מיותר עם שחקן במרחק מטר ממך, משיגים יתרון קריטי? שימו לב.
תראו את אגבונו, שמעניק לאדם אריאל חסימה ליציאה מתוך הצבע. אדם, פשוט עובר ליד אובה. בלי חסימה ובלי כלום (מה שמכונה, Ghost Screen). אבל תראו את האפקט. האפקט הכל כך שולי והכל כך קריטי. שימו לב לרגליים של רפי מנקו, שלוקח צעד קטן אחד לכיוונו של אדם אריאל במטרה למנוע ממנו את קבלת הכדור. ושימו לב, לתנועות הידיים של מגי שמתבלבל ביחד עם מנקו עם מה צריך לעשות. זוכרים להניע את ההגנה? זוכרים לשנות מצב של שומרים? אז זה כל מה שצריך. כי משם, מהלך הפיק&רול של אובה עם אגבונו, שלרוב לא מניב תוצאות מרשימות במיוחד – מצליח ביג טיים.
התקפה אחרי זה דרך אגב, אותו הדבר. הפעם זה דוברת שעולה על חסימה ועובר ליד אובה שבוחר הפעם למסור לו את הכדור. מחזיר לאובה ומשם מתחילה הפואנטה. וכשהפואנטה מתחילה אחרי שההגנה והכדור כבר זזו – אין סיבה שהיא לא תהיה מוצלחת. והיא אכן כך. חילוף, הכנסת כדור לאגבונו, הוצאה לאדם ושלשה פנויה.
בוואריאציה שונה, ירושלים משתמשת באלמנט ה-Pitch. בסך הכל, שוב פעם מגיע גארד לאזור הכדור והרכז מבצע איתו דאבל פס שנראה כמו בלבול התקפי במקרה הטוב – ומשם מתחילה ההתקפה. לכאורה מיותר, לכאורה לא חשוב – אבל זה עושה את ההבדל. כי אם לא חזרתי על זה מספיק פעמים – להזיז את הכדור, להזיז את ההגנה, לשנות את המצב של השומרים – זה עושה את ההבדל.
אז בסוף המשחק, אותו אלמנט בשם Pitch בדרך לפיק&רול – הוא זה שעשה את ההבדל עבור ירושלים. יצר את היתרון, מקסם את הדרך לפיק&רול וייצר בסופו של דבר גם נקודות קריטיות.
אז אחרי שהפועל ירושלים הוכיחה שהכלים ההגנתיים שלה בשילוב הטקטיקה צריכים רק ניצוץ של אינטנסיביות ואגרסיביות כדי להיות ברמה הכי גבוהה שיש, ואחרי שהפועל ירושלים הוכיחה שברמת הכישרון היא מחזיקים בגארדים שמסוגלים לעשות סל איך, מתי ועל מי שהם רוצים – הגיע הזמן שירושלים תוכיח שגם ברמה הטקטית ההתקפית יש לה מה להציע. ונכון, להגיב ולבצע התאמות כאלה ואחרות או תרגילים מסויימים – זה נחמד. אבל מלכתחילה להשקיע בלמקסם אלמנטים פשוטים ויעילים – זה שובר שיוויון.
0 תגובות