דייויד בסן הוא אחד האנשים שהכי מזוהים עם הפועל ירושלים בעשור האחרון. בסן, ששימש בין השאר כסמנכ”ל התקשורת וגם כמנהל הקבוצה, סיים לאחרונה את עבודתו בירושלים אחרי קרוב ל-9 שנים במועדון. כעת, כמה שבועות אחרי שעזב, בסן נפתח בראיון מיוחד בפודקאסט של “הספורטס רבי” ג’וש הליקמן (הפרק המלא מצורף להאזנה), שבו הוא סיפר על התקופה המרתקת שלו במועדון.

בסן פתח: “גדלתי בתור אוהד של הפועל ירושלים וחוויתי מקרוב את גביע המדינה הראשון שבו זכינו ב-1996 ואת הגביע השני ב-1997. כשההזדמנות להצטרף כעובד הופיעה לא היססתי לקחת את זה על עצמי. זה היה חלום ילדות ואני שמח שהייתה לי את ההזדמנות להגשים אותו. ההתרשמות שאני עושה הכל ושהידיים שלי נמצאות בכל מקום בכל מיני אזורים במועדון זה משהו שהוא מאוד שכיח בספורט הישראלי, זה דבר שמתפתח והפך ליותר מקצועני ב-10-15 השנים האחרונות, אבל זה לא כמו בארצות הברית שבכל מועדון התפקידים מאוישים בצורה מתאימה – בישראל, שהיא אומת סטארטאפ, כולם עושים קצת מהכל. זה לא שכיח שלמנהל קבוצה יש עוד כמה תפקידים במועדון כי היום בכדורסל הישראלי עדיין אין מספיק כסף כדי שתהיה קבוצה טובה יחד עם צוות איכותי”.

על ההגעה שלו למועדון: “לא הייתי בספורט מקצועני לפני שהצטרפתי למועדון בנובמבר 2013, עבדתי בידיעות אחרונות והגעתי מרקע פרסומי, שם פגשתי את אייל חומסקי. היכל פיס ארנה היה בשלבי הסיום של הבנייה שלו כשאייל חומסקי וגיא הראל פנו אליי, והרעיון היה להעביר את המועדון מאולם מלחה להיכל פיס ארנה על כל המשתמע מכך. זה היה אמור להיות פרויקט לטווח קצר. לא יכולתי לוותר על האפשרות לעבוד עבור מועדון הילדות שלי, כך שקיבלתי את האתגר. מאז, עברתי לתפקידים נוספים”.

על ההשפעה שלו כמנהל הקבוצה: “האנגלית שלי עזרה לי ולמועדון הרבה בתקשורת עם שחקנים זרים, במיוחד אמריקאים, כשהליגה הישראלית היא מאוד אמריקאית. זה נתן לנו יתרון לטפל בשחקנים בצורה שגורמת להם להרגיש בנוח. רוב השחקנים שמגיעים למועדון כמו הפועל ירושלים במיוחד בשנים האחרונות הם שחקנים שעדיין לא לגמרי מוכחים והם רוקיז או שחקנים בענות הראשונות שלהם. בחור כמו ג’יילן אדאמס הוא בחור מצוין והייתה לו חוויה קשה במעבר לאירופה בשנה הראשונה שלו, הייתה קורונה והוא לא שיחק בעיר גדולה בצרפת, הוא שרד רק 7 משחקים. הוא מאוד חשש להמשיך לשנה נוספת מעבר לים, אבל כשדיברתי איתו ואמרתי לו שיהיה בסדר הוא רצה להגיע לפה. הוא אכן הרגיש בנוח, ולמרות שהכישרון שלו ייקח אותו למקומות גבוהים יותר אני מאמין שבגלל שהיה לו כל כך נוח הוא ישקול להישאר, וזה מבחינתי ההישג הכי גדול של מנהל קבוצה – ששחקן רוצה לחזור לקבוצה. למזלנו, הייתי אומר ש-98% מהשחקנים האמריקאים ששיחקו אצלנו ב-4-5 השנים האחרונות רצו להישאר”.

על אמארה סטודמאייר: “אמארה ואני בקשר קרוב. צריך פודקאסט שלם רק כדי לדבר על אמארה סטודמאייר. פגשתי כמעט 100 כדורסלנים אמריקאים בהפועל ירושלים והיחיד שאני איתו בקשר קבוע הוא אמארה. הוא עשה כל כך הרבה דברים בקריירה שלו, אבל הוא אחד האנשים הכי צנועים ונחמדים שאדם יכול לפגוש. אתה רואה כוכבי אן.בי.איי אחרים וחושב שהם לא יהיו נגישים. נשארתי איתו בקשר בגלל מי שהוא, והוא בחור שהייתי קורא לו חבר גם בלי קשר לכדורסל. הסיפור עם אמארה סטודמאייר תפס אותנו בשוק. אף אחד לא חשב שיום אחד הוא ישחק במועדון. הדבר הבא מראה איזה אדם גדול הוא: הוא היה בסדר בעונה האחרונה שלו, אבל הוא בחור שרוצה לצאת גדול או ללכת הביתה. הוא קיבל הצעות מקבוצות אן.בי.איי, אבל זה לא היה שם אותו במצב שהוא יזכה באליפות. בקיץ הוא אמר שהוא רוצה לבוא לשחק, היינו אחרי עונה שהפסדנו בגמר ורצינו לזכות בעוד אליפות, צירפנו את סימונה פיאניג’אני.

“במסיבת העיתונאים הראשונה של אמארה היו לנו כנראה 100 גופי תקשורת שבאו לסקר את האירוע וזה דבר שלא ראינו בעבר, גופים מכל העולם. למרות הישגי העבר שלנו שום דבר לא הכין אותנו לסטאר קוואליטי כזה שמצטרך לקבוצה ובכל מקום ששיחקנו באירופה אנשים הגיעו לצפות באמארה סטודמאייר. הוא זכה באליפות הראשונה בקריירה שלו, דברים לא הסתדרו כדי שהוא יישאר ואז הוא חזר במהלך העונה שאחריה. יש לנו הרבה סיפורים על אמארה סטודמאייר, הוא בחור מצוין בחדר ההלבשה והוא היה נשאר אחרי אימונים כדי לקחת ריבאונדים ולמסור לשחקנים הצעירים שהיו זורקים לסל”.

הרגעים הכי מאתגרים במועדון וההתנהלות מול השחקנים האמריקאים: “אתה האבא והאמא שלהם, בארצות הברית לזרים יש חיים משלהם, ואז הם באים לפה ואוהבים שעושים בשבילם דברים בסיסיים. לנסוע לכל מיני מקומות באירופה זה מאתגר, אבל הדבר הכי מאתגר היה לתפקד תחת הקורונה, זה שינה את החיים של כולם. בעונה האחרונה שיחקנו מול פרומיטיי בליגת האלופות, הבסנו אותם במשחק הראשון ואז במשחק השני היינו אמורים לנסוע לאוקראינה. היינו בכושר מצוין ואז חטפנו מכת קורונה, ולפי החוקים של הליגה צריך שיהיו 7 מקרי קורונה בקבוצה כדי שהמשחק יידחה, וזה קרה לנו והמשחק אכן נדחה. שיחקנו את המשחק השני עם שחקנים שרק החלימו מקורונה, הפסדנו, ובמשחק השלישי, שהיה בבית, גם הפסדנו. זו דוגמא למה שיכול לקרות לקבוצה בזמנים המשוגעים האלה”.

הרגע שהוא ייקח איתו עד סוף חייו: “כשאתה בספורט אתה כמובן רוצה לנצח, הפועל ירושלים כל כך קשורה לקהילה ואנחנו גאים בזה, זה בדי.אן.איי של המועדון. המנטרה של אייל חומסקי היא ‘ווינריות ואנושיות’. זכינו באליפות הראשונה ביוני 2015, האולם היה מלא עם יותר מ-11 אלף צופים, ולפני שקיבלנו את התואר הקפטן בזמנו, יותם הלפרין, לקח את המיקרופון והקדיש את הזכייה לחללי צה”ל שהיו אוהדים שרופים של הפועל ולא זכו להגיע לרגע הזה. הרגע הזה הציג לי את המהות של הפועל ירושלים וזה היה באמת היילייט בשבילי. זה משהו שאני אקח עד סוף חיי”.