"אנחנו במשחק הראשון בישראל אחרי יותר משנתיים, בדרך כלל אני אומר שהעיניים של כל המדינה יהיו עלינו, אבל הפעם העיניים של כל אירופה יהיו עלינו, אז צריך להתנהג בהתאם", במילים אלו, פחות או יותר, בחר מנהל מערך האבטחה באולם הטוטו בחולון לפתוח את התדריך שלו לצוות המאבטחים והסדרנים, כשעתיים וחצי לפני תחילת המשחק, והאמת? הוא לא טעה, אין כלי תקשורת אחד בישראל שלא שלח נציגים, דייגו ג'וליאן מנכ"ל היורוקאפ שמשמש גם כסגן נשיא היורוליג הגיע גם הוא, יחד עם קציני משטרה בכירים וכמובן, הסופה ביירון שהתרגשה מהמעמד עד כדי דמעות (סליחה על זה). מי שלא מספיק התרגשו מהמעמד הם אוהדי הפועל ירושלים, שרק כ-3000 מהם פקדו את היציעים אמש. נכון, זה יום אחרי דרבי בכדורגל, וזה בכלל לא בירושלים והיה גשם ועוד מיליון ואחת תירוצים, אבל אלו תירוצים שטובים למשחק ליגה באמצע עונה, לא לאחד האירועים הכי מרגשים שהיו בספורט הישראלי בשנתיים האחרונות. מספר גורמים בקבוצה הביעו אכזבה מהכמות הנמוכה והבטיחו לנסות ולתקן חלק מהבעיות שהם עצמם זיהו כגורמים אפשריים לכמות, אבל הפעם, לפחות לדעתי, זה לא רק עליהם, זה גם על החלודה של האוהדים, שהתרגלו ללכת למשחק פעם בשבועיים ואת השלושה האחרים לראות בפיג'מה על הספה, תפקידה של הקבוצה, במקרה הזה, הוא להפוך את תהליך הגמילה מהספה לפשוט והנוח ביותר.

‏

ועכשיו לכדורסל

אני עומד לכתוב פה משהו קצת קיצוני, כזה שלא חשבנו עד לפני חודש וחצי שהגיוני לכתוב, אבל נראה שאין ברירה: השחקן החשוב ביותר בסגל הפועל ירושלים הוא לא ג'ארד הארפר, הוא גם לא קאדין קרינגטון או יובל זוסמן, אלא דווקא אוסטין וויילי.

אוקיי, רגע לפני שאתם שולחים אותי לבדיקה נוירולוגית אני אסביר. לא טענתי שוויילי הוא השחקן הטוב ביותר, את המשבצת הזאת ממלא ג'ארד הארפר, או השומר הטוב ביותר, משבצתו של יובל זוסמן. אלא החשוב ביותר, ההוא שכשהוא לא משחק, מרגישים את זה מייד ולאורך כל הזמן. הפועל ירושלים פגשה אתמול את הקבוצה הכי חלשה ביורוקאפ, קבוצה שלא ניצחה באף מסגרת מתחילת העונה, ובכל זאת הצליחה להתקשות מולה בצבע, גם בהגנה וגם בהתקפה. ברבע הראשון המבורג זרקה בסך הכל 20 פעמים, 16 מהן מתוך הצבע, כמעט ללא הפרעה מצידם של ג'סטין סמית׳ או דמיטרו סקפינצב. וגם כשהחטיאו, ב-50% מהמקרים הגרמנים לקחו כדור חוזר בהתקפה. באופן כללי, הקבוצה האורחת סיימה את המשחק עם 57 זריקות ל-2 שתורגמו ללא פחות מ-60 נקודות. למזלם של האדומים, האורחים קלעו ב-15% בלבד מחוץ לקשת.

Austin Wiley – Photo credit: Yehuda Halickman

אחת הסיבות לריפיון ההגנתי הזה זה השימוש בסקפינצב וסמית׳ בהגנת הדרופ (כאשר יש חסימה בפיק&רול השחקן הגבוה מפנה מקום והולך אחורה מתוך תקווה שהגארד שנחסם יעבור מספיק מהר את החסימה ובינתיים השחקן הגבוה לא יישאר פנוי למסירה) על הנייר יש בכך הגיון, אבל אף אחד מהם לא עשה את זה כמו שצריך. במחצית השנייה יונתן אלון שינה את ההגנה ועבר לסוג של אזורית, שמשאירה את סקפינצב כמגדל בצבע ומאפשרת לפרין, הגבוה הצרפתי של המבורג, מבט פנוי לסל מתוך ידיעה שהוא לא יעשה עם המבט הזה כלום. וזה עבד. בפעם הראשונה מאז שנחת בארץ הסנטר האוקראיני ניצל את כל 216 הסנטימטרים שלו, גם בהגנה וגם בהתקפה. בהגנה זה בא לידי ביטוי ב-3 חסימות ובשינוי של הרבה זריקות, בהתקפה זה התבטא בעיקר ב-7 ריבאונדים אך גם ב-8 נקודות. אגב, יתרון נוסף שהוא הביא לידי ביטוי אך לא נספר בסטטיסטיקה הוא היכולת שלו במסירות האנד-אוף שמאפשרות לגארדים חופש תנועה מוחלט לכמה שניות.

וזה מביא אותי לביטוי שאני רוצה לכתוב עליו כבר תקופה, דרופ מנג'מנט. כן כן, זאת לא טעות, אני לא מתכוון ללוד-מנגמנגט שקורה ב-NBA, אלא למשהו אחר. לכל שחקן, בכל קבוצה, יש רגעים פחות טובים בעונה, רגעים שהוא בדרופ. ההבדל הוא איך מנהלים את הדרופים האלו, הבעיה הכי גדולה של הפועל ירושלים בעונה שעברה הייתה שהיה שחקן אחד שאם הוא לא טוב – הסיכוי לנצח מגיע כמעט ל-0. קוראים לו ג'ארד הארפר. העונה, ניהול הדרופים של הפועל ירושלים קל יותר. למרות 17 הנקודות שלו, הארפר היה רע מאוד ברוב שלבי המשחק, אבל העונה, בניגוד לעונה שעברה, יש את קשיוס ווינסטון שיחפה עליו. אם זוסמן לא טוב? טריפל J ייתן הגנה והאסל. על אוסטין וויילי כבר דיברנו, אבל מה עושים כשלאמב לא טוב? טוב בשביל זה יש את אייזיה מובלי (שעליו נכתוב טור נפרד).

Photo Credit: Yehuda Halickman