הטור "Omertime" (עומרטיים בעברית) מתפרסם באתר

הפועל ירושלים מודל 22/23 הולכת להיות שונה. אם הייתי נביא (או שוטה) הייתי אומר שהיא הולכת להיות טובה או רעה, אבל אני לא. אנחנו למודי ניסיון ארוך ומתיש שהקלפים שפותחים את העונה לעיתים קרובות לא מעידים ולו בקצת על התוצאות שישיגו בסוף המשחק. ככה זה. אז מה בכל זאת אפשר להגיד על הפועל ירושלים החדשה? שהיא שונה. לא בקטנה, לא פה ושם, לא ברמת המיקרו. שינוי של 180 מעלות בקונספט ובקו הבנייה אותו הוביל בגאון אלכסנדר דז'יקיץ' העונה. אז רגע, זה טוב?

הירשמו לפודקאסט "התשיעית באירופה" ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.

בסופו של דבר, המטרה של כל קבוצת כדורסל היא להפוך למארג שחקנים לא עציר. אחד ששחקני ומאמני היריבה יצטרכו להשקיע כסף, מאמץ ולהיעזר בקצת (או הרבה) מזל כדי לשבור. ולצורך השגת המטרה, יש כמה דרכים לגיטימיות לפעול. הדרך הראשונה, והמקובלת יותר בארץ, היא להעמיס את הסגל בסקוררים מאיימים או בביגמן-ים דומיננטיים ולגרום להגנה היריבה לבצע בחירה. על מי אתם רוצים לשמור? על סקורר X? סקורר Y יעניש אתכם. אז על סקורר Y? ביג-מן Z ישלוט בצבע שלכם. בקיצור, להעמיד את ההגנה בפני בחירה שתאלץ אותה להגיב לאחד מהסקוררים, ולהפקיר את השני. או השלישי. ככה לדוגמה, חולון עם קו אחורי של רגלנד-מגי-סמית' הפכה לסיוט אמיתי בעיני רוב הגנות הליגה ופילסה את דרכה לצלחת האליפות.

Adam Smith and Joe Ragland – Photo Credit: BCL

זו דרך, ודרך מוצלחת כפי שמעידות התוצאות בשטח. אבל ממש לא היחידה. מנגד, עומדת שיטה אחרת. ניתן לבנות קבוצה שהדגש בה הוא לא על העמסה עיוורת של סקוררים – אלא על איזון. איזון מופתי בבנייה, עומק ורוטציה רחבים, גיוון ו-וורסטיליות של הכלים לצד משמעת טקטית ואיי-קיו כדורסל גבוהים – עשויים להביא לאותה תוצאה. ממש כמו שלשמור על מספר סקוררים בו זמנית זה מאתגר עבור ההגנה, גם שמירה על קבוצה שמשחקת באופן קבוצתי ולא תלויה ביכולת האישית של שחקן כזה או אחר – זו משימה מאתגרת לא פחות. העובדה שהכוח המרכזי של קבוצה היא התפקוד של העמדה בשיטת המשחק מבחינה טקטית, ולא השחקן שמאייש אותה – היא כאב ראש אמיתי להגנה. וגם את השיטה הזאת אנחנו רואים. בעיקר אם נסתכל על מודל הבנייה הספרדית שמציע לבנות קבוצה "נטולת כוכבים" (טנריף, ולנסיה או הנבחרות הספרדיות). כןן, יש גו-טו-גאי, יש סקוררים, יש שחקנים שקולעים. זה ברור וזה לא העניין. אבל בכולם, המארג הכולל, השיטה של הקבוצה והתבניתיות של כלל השחקנים היא זו שיוצרת את המכונה המשומנת. לא שחקן כזה או אחר. התבניתיות והשיטתיות שמנסה דז'יקיץ' להנחיל לקבוצתו הירושלמית אמורה לספק לו את היכולת לשטוף את הפרקט גם בלי סופרסטאר מוצהר על המגרש. והשינוי הזה, הוא טבעי לחלוטין. הוא פשוט עוד כיוון בנייה אפשרי, הגיוני וקיים. ממש כמו כל כיוון בנייה אחר.

והרי פתחתי ואמרתי, שהבטחות ריקות אני לא אזרוק. מי שמצפה שאכתוב שמדובר בבנייה טובה שתבטיח תארים, אליפויות וניצחונות – לא ימצא את זה פה. אולי אחרי ניצחון בגביע ווינר. מה אני כן טוען? שזו עוד דרך. אין פה מאמן שהמציא את הגלגל וקופץ לבריכה בלי לבדוק האם יש בה מים. יש פה מאמן, שמתוך מספר קונספטים של בנייה בחר בדרך אחת. פחות נוצץ בשבילכם? פחות מוכר לכם? זכותכם. האם זה אומר שמדובר בדרך לא לגיטימית? בקונספט פחות טוב? ממש לא. עוד דרך, ודרך טובה גם כן. האם יצליח? את זה רק ימים יגידו.

Aleksandar Džikić – Photo Credit: Sports Rabbi