הפועל ירושלים במשבר. נכון, עברנו רק שני משחקים בכל אחד מהמפעלים המרכזיים של הקבוצה, ליגת העל וליגת האלופות, אבל התוצאות מדאיגות מאוד וכך גם היכולת, שהיא לא פחות מדאיגה אם לא יותר. 2:0 בליגה לראשונה מאז 2013 כולל תבוסה מפתיעה בחוץ מול בני הרצליה, 1:1 משעמם באירופה. אבל עוד לפני כדורסל נטו, צריך לדבר על אירוע הרבה יותר מדאיג. או, כפי שאומר המשפט המפורסם, דרך ארץ קדמה לתורה.

ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד

במהלך משחק הבית מול לודוויגסבורג, תועד בעלי הקבוצה, אייל חומסקי, עומד מאחורי מאמן הקבוצה, אלכסנדר דז’יקיץ’, וצועק על מאמן הכושר הסרבי, פיליפ מיכאלוביץ’, יחד עם תנועות ידיים מתוסכלות ומבט זועם. אין לי מושג למה חומסקי צעק עליו, יכול להיות שהייתה איזושהי סיבה שנראית/ה לו הגיונית, אבל בכל מקרה דבר אחד בטוח – אין שום הצדקה להתנהגות כזאת. אין שום הצדקה להתנהגות כזאת מאף אדם, קל וחומר כשמדובר בבעלים, ופי כמה וכמה כשהאירוע ציבורי ומועבר בשידור ישיר.

עוד לא נובמבר – אייל חומסקי, מחזיק זכויות הניהול של הפועל ירושלים צועק על הספסל.
כזה עוד לא ראינו: pic.twitter.com/x06v5H8dRs

— Tal Shorrer (@TalShorrer) October 19, 2022

הפעם הראשונה ששמעתי על קיומו של המקרה הייתה בסיום המשחק. אחד העיתונאים שאל את דז’יקיץ’ על המקרה, והמאמן ענה, באמת ובתמים, בלי רצון להתחמק וכן עם רצון להבין מה קרה: “אני לא יודע מה קרה, זו הפעם הראשונה ששמעתי על זה, אני לא יודע מתי זה קרה. אין לי מושג מה קרה, לא ראיתי את זה, אשאל, אולי מישהו יודע מה קרה”.

עוד נגיע לזה שדז’יקיץ’ אולי לא יסיים את העונה בירושלים מסיבות מקצועיות, בין אם הוא יתפטר ובין אם הוא יפוטר. אבל עוד לפני זה, דז’יקיץ’ צריך לשאול את עצמו: האם אני מוכן לעבוד בתוך אווירה כזאת? האם אני יכול לעבור בשתיקה על זה שהבוס השפיל את בן ארצי? האם אני יכול לחיות בשלום עם ההתנהגות הזאת כלפי איש אמוני?

הספורט הישראלי בכלל, והכדורסל הישראלי בפרט, התברך בלא מעט דמויות צבעוניות בשנים האחרונות. חומסקי הוא אחד מהם. כל עוד דברים נשארים בגדר הטעם הטוב, זה נהדר. אבל כשדברים נראים ככה, זה נראה רע מאוד. או, כמו שנאמר על הסטירה של גיא לוזון, זה מצטלם רע מאוד. הטירוף של חומסקי, שמתנהל במשחקים כאוהד נלהב, יכול להיחשב לגיטימי, אבל כאן הוא עבר את הגבול, וחבל שלא פורסמה שום התנצלות מצידו. “יהיה לנו מישהו יותר משוגע ממני, ואני אוהב את זה”, אמר חומסקי כשדז’יקיץ’ הוצג כמאמן. אני חושב שהמקרה האחרון הוכיח סופית מי עדיין יותר משוגע.

אותו סרטון של חומסקי מתאר בצורה הכי טובה את סיר הלחץ שבו המועדון שלו נמצא. לחץ שמחלחל, פשוטו כמשמעו, מלמעלה עד למטה. הרי הפועל חולון, היריבה השנואה ואלופת המדינה, עוקפת את ירושלים מכל כיוון אפשרי בשנים האחרונות, כשבליגת האלופות זה פשוט לא כוחות. בנוסף, פתאום הפועל תל אביב נראית כמו האלטרנטיבה המרכזית למכבי תל אביב. יותר מזה וכואב יותר מכל, ג’יילן אדאמס עבר למכבי ת”א בלי צורך לחשוב פעמיים. כל זה עוד לפני שדיברנו על כמות הקהל של הקבוצות האלו והאווירה שהאוהדים שלהן מייצרים. כיום, ירושלים, ששאפה בימי אורי אלון להיות הטובה ביותר, היא מועדון שקשה מאוד להגדיר אותו בבירור כשני או כשלישי בגודלו בישראל.

כידוע, מאז סיום דרכו של אלון בקבוצה המצב הידרדר. ירושלים לא הציגה שקיפות מלאה לגבי מי באמת מחזיק באחוזים מסוימים במועדון, ורק הקיץ חומסקי השתלט על הבעלות באופן רשמי. מעבר לכך, בצד המקצועי הקבוצה רשמה הידרדרות שהגיעה לשיאה בשנתיים וחצי האחרונות. בכלל, בקיץ הנוכחי המועדון עבר כמה שינויים גדולים, כשהמדובר ביותר הוא עזיבתו של המנכ”ל לשעבר, גיא הראל. אני בטוח שהראל רצה להשאיר זיכרון טוב לאוהדים ושהוא באמת ניסה לתת את כל כולו בבניית הסגל, אבל מי לכל הרוחות חשב שזה הגיוני לתת לו להמשיך במלאכה כשכבר היה ברור שהוא יעזוב?

כאן אנחנו מגיעים לנקודה נוספת שמעידה על היעדר המנהיגות במועדון. בתחילת הקיץ עדיין לא היה ברור מי יאמן את הקבוצה, כשהסתמן שאם יותם הלפרין ירצה להישאר בתפקיד אז הבמה תינתן לו. הסוף ידוע: הלפרין התמהמה ולבסוף דז’יקיץ’ הוחתם כמאמן. העניין הוא, כפי שביקר צביקה שרף בפודקאסט “התשיעית באירופה” של כותב שורות אלו ושל עומר אריאן, שאין שום הצדקה לזה שהמועדון לא החליט בעצמו מה לעשות אלא נתן את הרשות להלפרין. גדול ככל שיהיה, הלפרין הוא עדיין בורג במערכת ולא מקבל ההחלטות הראשי, כך שההתנהלות של ירושלים בסוגייה הזאת הייתה תמוהה וגם גרמה לכך שהיא פתחה את העונה בשלב מאוחר.

נעבור לעוד החלטת מועדון, שמשפיעה באופן ישיר על כמות הקהל שמגיע לארנה: ההתעקשות המיותרת לשחק בליגת האלופות. נכון, מתברר שבסיטואציות מסוימות יכול להיווצר יתרון כלכלי מהעניין, ויש שיאמרו שהמפעל הוא כיום השני בטיבו באירופה, אבל דבר אחד בטוח: ירושלים, שכיוונה לצמרת במפעל מהרגע הראשון, נכשלת בו עונה אחר עונה תוך שהיא רואה את חולון עוקפת אותה, וגרוע מכך, היא גם לא מציגה שום אופק מקצועי עבור האוהדים שלה. הפועל ת”א, למשל, משחקת ביורוקאפ, ורק הסיכוי התיאורטי להגיע ליורוליג מצית את הדמיון של האוהדים. וירושלים? היא החליטה לוותר על הסיכוי להגיע לליגה הטובה באירופה, וממשיכה בגישה של אי ההודאה בכישלון. בינתיים, האוהדים מצביעים ברגליים, והאווירה חלשה מתמיד. ראשי ירושלים בוחרים שלא להקשיב לקול הקהל – בסקר שערך אתר “ספורטס רבי” במהלך העונה שעברה, 80 אחוזים מהאוהדים רצו שהקבוצה תעזוב את ליגת האלופות ותחזור לשחק ביורוקאפ.

הגיע הזמן לדבר קצת על הסגל. ההחתמות של ירושלים לא היו נוצצות, וגם הגעתו של מלך הסלים של ליגת האלופות, ליוואי רנדולף, לא סנוורה את עיני האנשים. זאק הנקינס (שבינתיים דווקא מתברר כחולייה הכי פחות חלשה) הגיע עם יותר מדי סימני שאלה, רכז מכבי חיפה ב”ליגת הקורונה”, ספידי סמית’, שאם היה חותם בכל מועדון קטן יותר הקיץ זה לא היה מפתיע אף אחד, הצטרף לקבוצה, סים-סנדר ונה, שעבר המון קבוצות במעט מדי עונות, גם כן הגיע, ועוד שחקן אירופי, מארקס מייריס, הגיע מלכתחילה כשחקן משלים טוב אך לא כזר שבאמת משדרג קבוצה. אור קורנליוס, שחקן שאני מאוד אוהב באופן אישי, ראוי למלוא הקרדיט על כך שהוא עולה על הציפיות עד כה, אבל צריך להודות שזו הייתה הפתעה גדולה שמישהו בפרופיל שלו חתם בקבוצה. ירושלים של לפני כמה שנים הייתה מצליחה להביא ישראלים בפרופיל גבוה, והקיץ היא נכנעה ללא שום תחרות לקבוצות התל אביביות בקרב על תומר גינת.

הגענו לדז’יקיץ’. המאמן הסרבי, שגם כן נחשב לדמות סופר צבעונית ובעצם לכוכב של הקבוצה, לא מצליח לספק את הסחורה עד כה. זה מתחיל באמירות שלו שהקבוצה לא תנצח כל משחק. נכון, זו דרישה לא הגיונית שהקבוצה תנצח כל משחק ומן הסתם יהיו גם הפסדים על הדרך, אבל המאמן משדר בכל דרך אפשרית מסר שאינו מתאים למועדון שאמור להיות גדול בדמות ירושלים ושמן הסתם יש בו לחץ. הבעיה היא שגם כשמפסידים, יש דרך. והדרך עד עכשיו היא רעה מאוד. ירושלים מציגה כדורסל קשה מאוד לצפייה כשההתקפה, שנראית רע גם ככה ופשוט לא מצליחה לגרד 80 נקודות, הגיעה לשיא השפל עם 1 מ-24 לשלוש בהפסד ללודוויגסבורג, בזמן שגם ההגנה היא ממש לא כזאת שאפשר להתגאות בה.

אם להמשיך את הנקודה הזאת, אני מתחיל להבין למה, גם אחרי שנים של כישלונות, מכבי ת”א ממשיכה להצליח למלא את יד אליהו, בזמן שהארנה מתרוקן בירושלים. האווירה במשחקים של מכבי ביורוליג מוכיחה שהספורט הוא קודם כל בידור, והדי אן איי ההתקפי הוא בהתאם, בזמן שירושלים הנוכחית מציגה תחת דז’יקיץ’ כדורסל שפשוט כואב לעיניים. נכון, המאמן צריך ללכת על סוג הכדורסל שהוא חושב שנותן לו את הסיכוי הגבוה ביותר להביא הישגים גם אם הדרך שנויה במחלוקת, עיין ערך סימונה פיאניג’אני, אבל כרגע דז’יקיץ’ לא מביא ניצחונות וגם לא מביא קהל. אין התקפה ואין הגנה. לפני כשנה כתבתי טור חריף על תקופתו של אורן עמיאל בירושלים, שהייתה מלאה בבעיות, ואומנם צפיתי מאז במאות משחקי כדורסל, אבל בכל זאת לא זכור לי שהקבוצה שיחקה רע יותר מאיך שהיא משחקת עכשיו. ושלא תבינו אותי לא נכון, היא שיחקה רע מאוד בזמנו.

אחרי הניצחון ברבע גמר גביע ווינר על הפועל אילת דז’יקיץ’ אמר במפורש שיש כמה שחקנים שמתקשים לקבל את הסמכות שלו כמאמן, כאשר ההערכה היא שהוא התכוון לשני שחקנים שהיו חלשים באותו משחק: הראשון הוא הנקינס, שעימו הוא שוחח מחוץ לאולם בחדרה בסיום המשחק, והשני הוא נועם דוברת, שהשילוב בינו לבין המאמן פשוט לא עובד עד כה, כאשר האחריות היא של שני הצדדים. לשאלתי אחרי המשחק האחרון האם המצב השתנה, לטוב או לרע, או נשאר אותו דבר, המאמן לא באמת נתן תשובה ברורה. דבר אחד בטוח: אם ירושלים תמשיך להפסיד, המאמן כבר לא יהיה יציב בתפקידו, כשמספר תרחישים, שאותם כבר הזכרתי למעלה, עשויים לקרות. בירושלים נאמר אחרי ההכנה המושלמת לפני גביע ווינר שאולי היה עדיף להפסיד במשחק האחרון מול הפועל גליל עליון (שהחל רע) כדי שהקבוצה תחווה משברון ראשון, אך זה לא קרה, וכעת הקבוצה לא מצליחה להתמודד עם המציאות הקשה.

בעיה נוספת שפגעה בדז’יקיץ’ היא ההתפתחויות שהיו בצוות המקצועי שמסביבו – סרג’ן פלייס, שהיה אמור להיות עוזרו, עזב עקב סיבות אישיות, ולקח זמן עד שהגיע במקומו תאודורוס ינאקופולוס, כאשר העוזר הנוסף של הקבוצה הוא שי אולארצ’יק. עניין אחרון בנוגע לדז’יקיץ’ – בשונה מהעבר, ירושלים לא פותחת את האימונים המסכמים לפני המשחקים שלה בליגת האלופות. מדברים הרבה על הסגנון הייחודי של דז’יקיץ’ ועל האימונים שלו שנחשבים ארוכים, ואי קיום מסיבות העיתונאים לפני המשחקים באירופה זה חלק מזה, כשלאו דווקא מדובר בדבר טוב או רע אלא למשהו ששווה לשים לב אליו.

אומנם יש שאומרים שהתוצאות בליגה לא משנות יותר מדי כרגע ושהעונה היא ארוכה, אבל נדמה שהם שוכחים שבסיום הסיבוב הראשון נקבעות הקבוצות שישתתפו בגביע המדינה – 8 הראשונות בליגה. בעונה שעברה הפועל ת”א הגיעה לשם רק בזכות ניצחון חוץ על מכבי ת”א, וירושלים סוחבת מאזן 2:0 עוד לפני שהיא פגשה את שתי התל אביביות בליגה. בהנחה הגיונית שירושלים תפסיד את שני המשחקים האלה, היא תצטרך לנצח לכל הפחות 5 משחקים (המספר שהספיק להפועל ת”א) מתוך 7, ולא בטוח בכלל שהיא מסוגלת לכך. רצוי שהיא תתחיל הערב (שני, 20:00) עם ניצחןן בית מול מוקש לא פשוט בכלל – הפועל גלבוע/גליל של רמי הדר. חשוב לזכור שעדיין יש לירושלים זמן לתקן ושהעסק עוד יכול להתחבר, כשזה כמובן כרוך בשינויים שיצטרכו להיעשות. ואחרי כל זה, נסיים עם המסר שפתחנו בתחילת הטור – דרך ארץ קדמה לתורה. ואם מועדון הכדורסל הפועל ירושלים, שאותו חומסקי מגדיר פעם אחר פעם בגאווה גדולה כ”משפחה”, לא מצליח להתנהל ככה, או מדגים בראשותו איך לא צריכה להיראות משפחה טובה, אז יש כאן בעיה קשה, שגדולה הרבה יותר מכדורסל.