בן שרף הוא ללא ספק הדבר הגדול הבא בכדורסל הישראלי. הרכז בן ה-17 (1.97 מטרים) של עירוני קריית אתא היה אמור לפתוח לאחרונה את עונת הבכורה שלו בליגת העל, אלא שלצער כולם פרצה מלחמת “חרבות ברזל”, שדחתה את פתיחת העונה. בינתיים, שרף התארח בשיחת זום של שחקן העבר והמאמן המנטאלי ליאור ליפשיץ, כשהסרטון המלא של הראיון המרתק מצורף כאן לצפייה בנוסף לתמלול.

לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי

ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד

הירשמו לפודקאסט “התשיעית באירופה” ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.

“אני כרגע מתאמן את האימונים שיש לנו עם קריית אתא, משהו כמו 4-5 פעמים בשבוע, ובשאר הזמן אני מתאמן עם גיא גפני מאמן הכושר שלי ועידן אבשלום, הם המאמנים האישיים שלי”, פתח שרף כשהתייחס לשגרה הספורטיבית שלו בימים אלה. “אני מנסה לשמור על שגרה כמה שאפשר. זו באמת סיטואציה מורכבת מאוד, אבל כשאני על המגרש אני מנסה לשמור את זה כמה שיותר בחוץ ולהיות כמה שיותר ברגע. אני משתדל לעשות את זה”.

על הרגע שבו גילה מה המצב בישראל: “האמת שאני ישנתי, היה לי שעון מעורר מכוון והיה לי אימון בשבת. פתאום אבא שלי מעיר אותי ואיך שהוא מעיר אותי אני אומר לו ‘בסדר, שמתי שעון’ וחוזר לישון, ואז הוא חוזר, מעיר אותי ואומר לי שיש קצת בלאגן, טילים וחדרו למדינה, ואני עוד לא הבנתי את גודל האירוע. ישר קמתי, בדקתי בטלפון וגם אז אף אחד עוד לא ידע כמה גדול האירוע הזה. ניסיתי לאסוף כמה שיותר ולראות מה קורה, כמובן שהאימון באותו יום התבטל, ומשם כל המשפחה בבית והרבה לראות בחדשות. זה היה יום קשה”.

שרף המשיך: “זה המון חוסר ודאות באותם רגעים שאתה לא באמת יודע וחוסר אונים כי אתה לא באמת יכול לעשות עם זה משהו, וזה מכעיס נורא שדבר כזה קורה. הרבה רגשות צפים, וזה שכל המשפחה בבית עוזר מאוד, יש להיות ביחד אחד עם השני, אבל זה קשה”.

על החזרה שלו לאימונים: “אני יותר גר במרכז וצפונה אפילו אז פה לא היו יותר מדי אזעקות אם בכלל. האימונים בקריית אתא ומה שהיה צריך להיות התבטלו, היה אמור להיות כבר משחק נגד מכבי יום אחרי, ופתאום יום לפני משחק אתה בדאון גדול. בראשון או בשני כבר חזרתי להתאמן באימונים אישיים, לא אימוני קבוצה, אבל בעיקר גם הרבה בשביל הנפש, לקחת קצת ברייק מהחדשות. הרגשתי שזה דבר שאני צריך”.

על תחילת הדרך: “הייתי יחסית גבוה, לא משהו חריג. בגילאים האלה עוד לא אהבתי כדורסל ממש, הייתי גם מאוד אוהב כדורגל וזה אפילו קצת יותר עניין אותי בשלב הזה, אבל לאט-לאט כשגדלתי זה קצת היה יותר כדורסל וגם ההורים באים מכדורסל אז זה הלך לכיוון הזה. בגילאים האלה לא כל כך ידעתי מה אני רוצה, לא היה לי חלום או מטרה, נגיד כשהייתי רואה את מכבי בגמר היורוליג, יוגב אוחיון וכל השחקנים האלה, אז אתה רואה אולם מפוצץ ואווירה מטורפת ואתה רוצה להיות שם. אלה דברים שהייתי רואה והייתי אומר ‘אני רוצה להיות שם’. לא היה לי חלום שאמרתי ‘אני רוצה להגיע לאן.בי.איי’, יותר הייתי שואף להגיע לרגעים כאלה, של האווירה הזאת והטירוף”.

מתי הייתה לו את התחושה הזאת לראשונה: “מגיל צעיר. גם כשהייתי רואה את זה בכדורגל הייתי אומר ‘אני רוצה להיות שם’, אבל לא כמו בכדורסל. תמיד זה היה שונה בכדורסל, כשזה היה בכדורסל יותר האמנתי שאני אוכל להגיע לשם. כדורגל זה פחות הספורט שלי”.

על החוויה לשחק במדי אליצור נתניה מול אוחיון ועירוני נהריה בליגה הלאומית: “נגדו ספציפית זה היה מרגש מאוד. גם עכשיו הוא ברמה מעל, זה היה מדהים. אני חושב שבכל המשחקים נגדם זה דווקא היה משפיע עליי לטובה, בראשונים זה היה עוד יותר מרגש והייתי יחסית טוב. זה ריגש אותי מאוד ואני חושב שההתרגשות והציפייה עושות לי טוב”.

על כך שהוא מצליח להתמודד עם הלחץ הגדול שיש סביבו: “חשוב לי להגיד גם שזה לא תמיד היה ככה, ממש לא. כשהייתי קטן יותר, הייתי לחוץ בטירוף לפני משחקים של עמק חפר בקטסל. אני אפילו זוכר שהיה משחק אחד שלא הגעתי מרוב שהייתי לחוץ, אמא שלי דיברה עם המאמן ואמרה לו ‘הוא לא יכול, הוא כולו לחוץ’, אז הוא ויתר למשחק אחד. משחק אחרי זה הוא אמר ‘שיבוא, אם הוא רוצה שלא ישחק, רק שישב לידי’. באותו משחק שיחקתי, אבל זה היה עושה לי חרדה”.

על כך שהצליח להתגבר: “אני חושב שאצלי זה היה בעיקר עניין של זמן, תוך כדי הזמן והניסיון שאתה צובר בגיל צעיר. זה ניסיון חשוב, נורא הייתי מפחד מזה ולאט-לאט למדתי לאהוב את זה. זה לקח באמת יחסית הרבה זמן, אבל זה דבר שקורה לפעמים ועדיין יש לחץ לפני משחקים, אתה פשוט צריך ללמוד לנווט את זה למקום טוב ואני מרגיש שבשנים האחרונות אני למדתי ממש איך לעשות את זה בצורה שתעזור לי”.

על ההורים שלו, שמגיעים מעולם הכדורסל: “הם מאוד תמכו, תמיד הם היו מאוד תומכים ואני חושב שהם גם ידעו את זה על עצמם כי זה דברים שהם חוו, אז עכשיו שאני חושב על זה הרבה מהם עזר לי ללמוד להביא את זה. אבא שלי תמיד היה אומר לי ‘תיהנה מזה, תיהנה. מה לא הייתי עושה בשביל להתחלף איתך עכשיו’. כשאומרים לך את זה ואתה אומר את זה לעצמך הרבה, ‘תיהנה מזה’, אז אני חושב שלמילים יש משמעות ולאט-לאט זה חודר אליך, גם העניין של הזמן וגם הכל ביחד. אני חושב שצריך ללמוד באמת ליהנות מזה”.

על הטורניר המצוין שנתן במדי נבחרת הקדטים בקיץ 2022: “האמת שהאליפות הספציפית בקדטים הייתה לי יחסית לא פשוטה. היו הרבה ציפיות והמון דברים שדווקא ככל שניסיתי יותר להתנתק מזה אז פחות היה לי את ההתרגשות, ואני חושב שדווקא זה שזה פחות מגיע אליי מפריע לי יותר. התחלתי את האליפות לא מדהים, ואני חושב שלאט-לאט נכנסתי לזה. זה היה מלחיץ שפתאום אתה לא מתפקד כמו שאתה צריך, ניצחנו והיינו בסדר, היינו גם בבית יחסית קשה אז זה היה מובן, אבל תוך כדי יש רגשות. אני חושב שבסוף מהלחץ הזה להוציא את המיטב כן הצלחתי להוציא את המיטב מהטורניר הזה”.

על הציפיות הגבוהות מסביב: “אני חושב שמבחינת גישה זה שונה מבנאדם לבנאדם. אני פחות מייחס חשיבות לרעשי רקע מאנשים שהם לא בסביבה שלי או במעגל שלי. אני יותר מייחס חשיבות לאנשים שאני מקיף את עצמי, שאני בוחר ושאני יודע שהם עושים לי טוב, אז אני מקיף את עצמי באנשים האלה כי הם מכירים אותי כבר הרבה שנים. אני חושב שזה הרבה באיזה אנשים אתה מקיף את עצמך”.

על ההכנות שלו לקראת משחקים: “אני חושב שלפני משחקים מה שעוזר לי מאוד זה שאני עושה המון דימיון מודרך. כמה ימים לפני המשחק אני אפילו אומר לעצמי מה קורה אם לא ילך ומה קורה אם דברים קצת פחות ילכו, איך אני יוצא מזה. ביום-יומיים-שלושה לפני משחק אני יותר מכניס לעצמי מחשבות טובות לראש שהולך לי והכל, אבל אני כן מרגיש שאני מתכונן גם לסיטואציה של מה אם לא יהיה ואיך אני אצא מזה, גם אם לא הולך לי ואם אני יורד לספסל אז לעשות נשימות ולהתרכז בדברים שעוזרים לי. דברים שהם לא אם הכדור נכנס או יצא אלא בדברים שהם הגנה, לעשות בוקס-אאוט בריבאונד ולעשות כל מיני פעולות שהן יותר של רצון ולא של תוצאה, אז אני חושב שאלה דברים שמאוד עוזרים לי ספציפית, דברים שתלויים בך”.

האם לעיתים מתעוררות בו ספקות בנוגע להצלחה, מה שיכל לקרות כשנפצע ונעדר בקיץ האחרון מאליפות אירופה לנוער: “כן, יש. לגבי ההצלחה הגדולה פחות כי אני גם פחות מתעסק בזה ביומיום שלי. לגבי הנבחרת, אני חושב שגם במצב כמו שהיה לי אז עם עם הפציעה וגם במצב כמו עכשיו אני פחות מתעסק במה יקרה בעתיד ואם זה יפגע בי בעתיד, אני יותר מתעסק באיך אני מוציא את המיטב מהסיטואציה. גם עכשיו, אני אשתפר מבחינה גופנית וביכולות האישיות שלי ופחות אשחק 5 על 5 כי אין ברירה, ואם אין ברירה אז אני צריך לעשות את מה שיעשה לי הכי טוב ממה שאפשר לעשות”.

האם היו מאמנים שהוא לא הסתדר איתם לאורך השנים: “פחות מאמנים שלא הסתדרתי איתם, מבחינת הפרקים האלה אני חושב שתמיד יש את זה. אימן אותי בנערים רמון וולפסון שהוא חבר של המשפחה, מאמן שאני מאוד אוהב והוא מאוד אוהב אותי, אבל עדיין יש שבוע שאני לא יכול לראות אותו. יש תקופות כאלה. לפעמים זה מוציא ממני קצת יותר אמוציות וכעס, אולי לאימון אחד זה יהיה ככה אבל גם אם זה לתקופה של שבוע אז אולי אימון אחד יוציא ממני יותר כעס, אבל אני חושב שאחרי האימון הזה למשך השבוע יותר אתרכז בדברים של עצמי ואנסה להקשיב כמה שיותר להערות שלו כי בסופו של דבר אני יודע שהוא רוצה בטובתי, ואפילו גם השבוע הזה יחזק אותי, אז אני חושב שלנסות להקשיב ולקחת הכי הרבה שאני יכול”.

על ההתמודדות באותו נושא: “בפן המנטאלי זה כל הכלים האלה שדיברנו עליהם עכשיו כמו לנסות להפוך את הסיטואציה להכי טובה בשבילי ואתה לומד גם המון איך לעבוד עם אנשים ומאמנים, אנשים שהם בעלי סמכות יותר גבוהה ממך. לילד רגיל בבית הספר יש את המורה אבל זה לא כמו מאמן או בוס. המון-המון משמעת עצמית, זה כלי שהוא חשוב לכל דבר בחיים, בעיניי זה הדבר העיקרי – גם אם חברים הולכים עכשיו לבלות וליהנות ואתה צריך להישאר בבית לאימון בבוקר, זה ישרת אותך לחיים לא משנה למה תעשה, אם זה עורך דין או רופא”.

על הוויתורים המרכזיים שהוא עשה לאורך השנים: “אני חושב שהמון בחברים, לפעמים הם יוצאים או אפילו סתם נפגשים במושב פה ואני לא יכול ללכת כי כבר מאוחר ויש אימון בוקר. זה בתקופות, יש תקופות שזה יותר מפריע לי, אבל אף פעם אני לא יותר מדי נכנס למחשבות של למה אני עושה את זה כי אני יודע למה אני עושה את זה. אני יודע את המטרה שלי, לאן אני רוצה להגיע, ואני יודע שזה מה שאני צריך להקריב בשביל זה, אז אני עושה את זה”.

על ההשפעה של משחק פחות טוב: “פעם, לפני כמה שנים, זה היה משפיע עליי הרבה יותר, נגיד משחק לא טוב. גם הייתי משחק יותר עם החברים שלי, עכשיו אני בקבוצה מקצוענית אז אלה לא החברים שלי ביומיום שאני רואה אותם בבית הספר. לפעמים אפילו קשה ללכת לבית הספר לראות אותם אחרי משחק לא טוב, אולי אכזבתי, אז זה היה מקשה עליי יותר. אני חושב שבעונה שעברה בנתניה למדתי המון בקטע הזה של לקדש את הדרך ולא את התוצאה, גם אם הפסדתי וגם אם נכשלתי זה חלק מהדרך שלי ולא מה שמגדיר אותי בסופו של דבר”.

האם הוא לפעמים יוצא מאיזון בחגיגה של הצלחות: “לא יותר מדי. זה מה שדיברנו על הסביבה והאנשים שמקיפים אותי. זה לא קורה כמעט, אבל גם אם הייתי יוצא מאיזון אז הם היו מחזירים אותי מהר למטה. משפט שאני שומע אותו יחסית הרבה זה ‘לא עשית כלום עדיין'”.