בכדורסל, כמעט אף בחירה אינה בין טוב לרע. היא כמעט תמיד בין שתי חלופות – לכל אחת יתרונותיה וחסרונותיה. זו לא רק פילוסופיה של כדורסל, זו פילוסופיה של העולם עצמו.

ובכל זאת, נדמה שהבחירה הנוגעת לעמדת הגבוה של הפועל ירושלים היא ביטוי קיצוני במיוחד לתופעה הזאת. אוסטין וויילי ודימה סקפינצב הם שני שחקנים שונים בתכלית. כן, גם ברזומה, בהיסטוריה, בשכר ובתדמית – אבל כל אלה לא עולים על הפרקט. על המגרש, יונתן אלון ניצב פעם אחר פעם בפני דילמה קשה במיוחד, בין שני סגנונות ושחקני כדורסל.

אם נצייר אותה במשיכות מכחול גסות, תוך התעלמות מתקופות טובות או רעות מדי, היא נראית כך:

כשאוסטין וויילי משחק – הוא הסמכות הבלתי מעורערת בצבע. משאבת ריבאונד אנושית, שהופכת את מאמץ הקבוצה להשגת הזדמנות שנייה לפשוט ויעיל. כל שחקן שמנסה לחדור לצבע – מרגיש, באופן ישיר או עקיף, את הנוכחות הדומיננטית שלו.

בהתקפה, כשוויילי מקבל את הכדור בעמדה הנוחה לו מתחת לסל – ברוב המקרים, זה נגמר. בנקודות.

אבל, כשאוסטין וויילי משחק – הוא הכל. הפועל ירושלים נמשכת אליו כמו מגנט, מתעקשת שוב ושוב לייצר הזדמנויות פוסט-אפ, שלרוב אינן מתממשות. הוא מצמצם את הריווח, מקשה על חדירות של הסקוררים האדומים, ומאלץ את ההגנה הירושלמית לבחור טיפולים שמרניים בפיק-אנד-רול. אין חילופים, אין התנפלויות, אין חופש.

כשוויילי על המגרש – הפועל משחקת בשבילו.

וכשדימה סקפינצב על הפרקט – זה נראה כמו עולם אחר.

בהתקפה, הוא מביא איתו תנועתיות, קלילות ויכולת ריצה לפיק-אנד-רול. הוא מאפשר תרגילים מגוונים ומהירים, בדיוק כפי שהקו האחורי המוכשר של הפועל אוהב לשחק.

הוא מוסיף יכולת מסירה ויכולת ריווח קטנה שמאפשרות למהלכים הרגילים של ירושלים לזרום בטבעיות רבה יותר.

בהגנה, דימה מבין את השיטה. הוא יודע להחליף כשצריך, לצאת על מוביל הכדור, ללכוד אותו כשיש צורך בלחץ, לקפוץ לעזרה מהצד החלש או להפעיל ידיים חכמות בקווי החדירה והמסירה.

או במשפט אחד: כשדימה משחק – הוא משחק את הפועל, כשאוסטין משחק – הפועל משחקת אותו.

המציאות הזאת הופכת את הקו הקדמי של ירושלים לפונקציה שלא קיימת.

כשוויילי משחק – הפועל עובדת, מזיעה, מתאמצת, וכמעט משועבדת אליו מבלי שהיא מצליחה להפיק ממנו את הערך שטמון בו באמת.

וכשסקפינצב משחק – הפועל נראית חופשית יותר, נאמנה לעצמה, אך מאבדת את הנוכחות בצבע. היא מחפשת בנרות את הערך מתחת לסל – ולא מוצאת אותו.

נהוג לומר ש"לאירופה זה לא יספיק", אך נראה שכעת הדילמה הזאת הופכת לבעיה ממשית גם בליגה המקומית.

אם הפועל ירושלים לא תמצא פתרון – בין אם דרך שיפור איכויותיו של דימה כך שיוכל לספק נוכחות אמיתית בצבע, בין אם דרך שינוי סגנון המשחק כך שיתאים יותר לוויילי, ובין אם באמצעות החתמת גבוה חדש שיתמזג עם הזהות של הקבוצה – היא עלולה למצוא את עצמה בלי קו קדמי מתפקד.

ובעצם, נדמה שכך בדיוק היא נראית עכשיו.