איתן בורג הוא ללא ספק האקס פקטור של נבחרת העתודה. הגארד בן ה-19 (1.87 מטרים), שנבחר לשחקן השישי של העונה בליגה הלאומית במדי אליצור נתניה, אומנם רשם ממוצעים סבירים של 6.6 נקודות עם 1.4 שלשות, 1.7 ריבאונדים ו-1.3 חטיפות ב-18.7 דקות למשחק באליפות אירופה שנערכה בפודגוריצה שבמונטנגרו ושבה ישראל סיימה במקום הרביעי והמכובד, אך הוא הצליח להפוך לחביב הקהל בזכות ההתעלות שלו במאני טיים במספר משחקים. כעת, רגע אחרי הטורניר המוצלח, בורג התארח לראיון מיוחד בפודקאסט “התשיעית באירופה” (הפרק המלא מצורף להאזנה) מבית אתר “ספורטס רבי” של כותב שורת אלו ושל עומר אריאן, כאשר הוא דיבר על הכל בשיחה מרתקת שאת חלקה הבאנו כאן בכתב.

הירשמו לפודקאסט “התשיעית באירופה” ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.

בורג פתח עם סיכום כללי של הטורניר: “בשבילי זו הפעם הראשונה בנבחרות האלה שזה באמת מעמד מאוד מרגש ומיוחד. גם עבדתי מאוד-מאוד קשה ותמיד הצבתי לעצמי מטרה מסוימת שבשבילי להיות בנבחרת זה מעל הכל, וזו תמיד הייתה מטרת העל שלי. באופן אישי, אני לוקח מהחוויה הזו כמובן דברים שאני צריך לשפר במשחק שלי, אני מאוד-מאוד נהניתי לקחת חלק בדבר העצום זה, החברים לקבוצה היו מדהימים והכדורסל הוא באמת-באמת ברמה גבוהה ותחרותי. הצוות שהיה לנו, אורן (אהרוני), עדי (עמוס) וגיא קפלן זה באמת צוות מיוחד, העיר מדהימה. זו הייתה באמת בין החוויות המשמעותיות שהיו לי בקריירה”.

על ההצלחה בניגוד לציפיות: “לקחו פה חבורה של אנשים שאם אתה שואל אותי לא הייתה ציפייה יותר מדי גבוהה מהם ביחס לנבחרות הקודמות שהורכבו פה, ככה שגם אנחנו בטורניר הזה לא הרגשנו שיש איזשהו לחץ. באנו אנדרדוגים, כמובן שאנחנו בינינו לבין עצמנו ידענו מה אנחנו שווים, אבל הקהל והסביבה פחות האירו לנו פנים. באמת שאני חושב שאנחנו הוכחנו לכולם שהיינו נבחרת אומנם אולי לא במימדים מבחינת השמות הגדולים של הנבחרות הקודמות, אבל ביכולת אנחנו היינו נבחרת מצוינת והוכחנו את זה כשהיינו בין ארבע הגדולות של אירופה, וזה בעיקר הדברים הטובים שאני לוקח מהקבוצה הזאת שהרכבנו”.

על האכזבה המסוימת שהייתה במשחקים האחרונים: “האכזבה הקבוצתית שאני לפחות לוקח מהאליפות הזאת זה לאו דווקא כל העובדה שהפסדנו ולא עשינו גמר. זו העובדה שהפסדנו לספרד ושהפסדנו בסוף למונטנגרו, אנחנו כן האמנו שאנחנו מסוגלים לנצח. אני לא יודע איך הקהל בבית ראה את זה, ספרד נבחרת חזקה, לא ממש עניין אותנו מי עומד מולנו, אנחנו התעסקנו אך ורק בעצמנו, מעולם לא נכנסנו למשחק מול ספרד כאנדרדוגים ואותו דבר מול טורקיה, היו שם כל מיני דיבורים על פרוספקט אן.בי.איי, אבל כל הדברים האלה לא מעניינים אותנו, באמת נשארנו בשלנו, התעסקנו בשלנו, באנו לכל משחק ונתנו לו את המשמעות שלו, כל משחק קיבל עולם משלו, זו מציאות אחרת. האכזבה היא בעצם שלא הצלחנו להביא עוד תואר, אבל אני לא חושב שיש קשר לנבחרות הקודמות, זו פשוט אכזבה כי כולנו האמנו בנבחרת שאנחנו מסוגלים לעשות את זה. הרגשנו שביחס לרמה אנחנו לא נופלים מאף נבחרת פה ושאנחנו כמו כולם באנו לפה להתחרות ולהוכיח מה אנחנו שווים, ופשוט חבל שהתפספס לנו קצת בסוף. זה חוסר ריכוז וקצת עייפות כי הטורניר הזה באמת לא פשוט עם האינטנסיביות וכמות המשחקים.

“מעבר לזה, האכזבה האישית שלי מעצמי היא שכן ציפיתי מעצמי להרבה יותר, בטורניר ההכנה הלך לי קצת יותר טוב מבחינה התקפית, האחוזים היו הרבה יותר טובים, היה לי הרבה יותר קל להיכנס למשחק ולקלוע את הנקודות שלי שזה בעיקרון מה שאני עושה הכי טוב, אבל קרה מה שקרה, ניסיתי להביא את עצמי בצורה הכי טובה שיש לטורניר ובכל זאת גם כשלא הלך ברבע הראשון, השני או השלישי לנסות להביא את עצמי לידי ביטוי גם ברביעי וגם במשחקים שאולי טיפה פחות שיחקתי, ולא תמיד זה עבד לצערי. תירוצים אני יכול להביא מפה ועד מחר, אבל בסופו של דבר זה היה תלוי אך ורק בי”.

בורג סגר את הנושא של ההצלחה בניגוד לציפיות: “נקודת המבט שלכם היא מאוד שונה מנקודת המבט שהייתה לנו. המטרה שלנו לא הייתה להישאר בדרג א’. לנו הייתה מטרה אחת והיא להביא את אליפות אירופה עוד פעם לישראל. יצא לי קצת להסתכל ולשמוע בתקשורת והבנתי שלא ציפו מאיתנו ליותר מדי ושהמטרה העליונה ביותר היא להישאר בדרג א’. אנחנו ממש לא היינו במיינדסט כזה של ‘אוקיי, עברנו את סלובניה, אפשר לנשום, כל משחק מעכשיו הוא בונוס, אם ננצח – ננצח, נפסיד – לא נורא, עשינו את שלנו’. אנחנו היינו במיינדסט של ‘חבר’ה, אנחנו פה, בואו נעשה את זה ונוכיח לכולם שאנחנו מסוגלים ושאנחנו לא נופלים מאף אחד, ולא צריך את כל השמות הגדולים האלה בשביל להביא תואר. בואו נוכיח שאנחנו באמת שונים, שאנחנו חבורה מיוחדת, שהכדורסל הישראלי הוא כדורסל איכותי ושלאו דווקא צריך שמות כמו דני אבדיה, ים מדר או יובל זוסמן בשביל להביא לישראל מדליה/אליפות’. כמובן שאחרי שעברנו את סלובניה הייתה לרגע נפילת מתח כזאת ושחררנו קצת את הברקסים וכן היה הרבה יותר כיף, קל ומשוחרר, גם האווירה בחדר ההלבשה וגם על הנייר כי בעצם נשארנו דרג, אבל בסופו של דבר זו לא הייתה המטרה הכי חשובה שלנו, אנחנו רצינו להביא גביע בראש ובראשונה, ואני מאוד-מאוד שמח שנשארנו דרג, אבל אני כן מרגיש שעם טיפה יותר ריכוז ואחוזים קצת יותר טובים אני חושב שיכולנו לעשות קצת יותר מזה”.

על קור הרוח שלו במאני טיים: “לא צריך להיות גאון גדול כדי לראות ולהבין שהנבחרת הזאת בנויה על מוציא לפועל עיקרי שזה נועם (דוברת), ובאיזשהו שלב כבר מגיע הרבע הרביעי, קבוצות מבינות פחות או יותר לאן הרוח נושבת, מי המייצר ואת מי צריך לעצור כדי שלנו יהיה הרבה יותר קשה לעשות את הדברים שאנחנו רוצים לעשות, ואני הבנתי שבתור אחד שגם יודע להוציא לפועל דברים מסוימים, באספקטים מסוימים יותר טוב ובאספקטים מסוימים פחות טוב, אני צריך לקחת פה אחריות אחרת אנחנו נפסיד, כי ככה הרגיש לי, שיש דברים מסוימים שאני צריך לעשות. אתה רואה איך ההגנה מגיבה כשהכדור אצל נועם ואיך כולם מכווצים, אז אתה עושה את האחד ועוד אחד ואתה אומר, ‘אם אני לא אוריד ממנו את העומס, מי יוריד?’. אין לך יותר מדי זמן לחכות וכמובן שיש יוצרים אדירים בנבחרת הזאת, היה לך את פריצקי ורינסקי שלא החטיא שלשה אחת, אבל בסופו של דבר מעבר ליכולת זה גם משהו שדורש המון חוסן מנטאלי כי באותה מידה אם הייתי מחטיא את הזריקות האלה שלקחתי מול איטליה או את הזריקות שלקחתי מול טורקיה אז זה גם חוסן מנטאלי לבוא ולהגיד, ‘ניסיתי ונכשלתי’. זה באמת לא היה פשוט, זה לא הקטע שהתאים לי יותר הרבע הרביעי, אני ממש משתדל בכל משחק לחיות את הרגע, אם אני ברבע הראשון אז אני ברבע הראשון ואם אני עשרים שניות לסוף המחצית אז אני עשרים שניות לסוף המחצית. ראיתי את כל הדיבורים על הקלאץ’ ולא קלאץ’, אני באמת השתדלתי להיות מרוכז במשחק ולנסות להביא את עצמי בכל זמן שאני על המגרש ולאו דווקא ברבע הרביעי. לצערי, וגם למזלנו בחלק מהמשחקים, יצא לי רק ברבע הרביעי, אבל המטרה הכי חשובה שלי הייתה מההתחלה להיות שם ולחוות את הרגע”.

על כך שבנבחרת העתודה אורן אהרוני מאמן את בנו עמית אהרוני, ששיתף פעולה עם בורג גם באליצור נתניה: “כל אחד אחר יבוא ויגיד לך, ‘זה לא לעניין, זה לא צריך להיות ככה, אבא מאמן את הבן שלו, איפה השוויון?’ ובמיוחד כשזה שחקן כמו עמית שקיבל המון-המון דקות אז זה בכלל מצטייר כמשהו גרוע. את כל הדקות שעמית היה על המגרש הוא הרוויח, אני לא חושב שאם היה מאמן אחר המצב היה נראה שונה, הוא לדעתי היה הרכז הטבעי היחיד שהיה לנו בנבחרת, אולי גם שוהם (גת) בעצם אחריו. אני חושב שאל הדברים הטובים שעמית מביא למשחק צריך לשים לב בלי קשר להאם אבא שלו על הקווים, אני לא חושב שצריך לתת לזה יותר מדי מקום. הבנאדם מוביל את הנבחרת שלנו באסיסטים והוא כמעט התחרה שם עם כל אירופה בפן הזה של האסיסטים, הוא לא פעם ולא פעמיים הוכיח שהוא יודע למסור, הוא שולט בקצב של המשחק ובתור אחד שהיה איתו שנה שלמה גם בנתניה וגם בנבחרת הוא רואה הכל ולא מפספס מסירה אחת, הוא יודע למי צריך ללכת הכדור, מתי, באיזו סיטואציה ואיפה, זה בנאדם שמעבר לכל הדברים החיוביים שהוא מביא לך במשחק גם מחוץ למגרש הוא לידר וחבר נהדר, באמת שזו זכות גדולה לשחק איתו. אני ממש-ממש לא הרגשתי שיש קשר ברור ביחסים ביניהם ושהעובדה שהם קשורים כאבא ובן איכשהו מקנה לעמית איזשהו יתרון עלינו, הפוך – אני חושב שדווקא בגלל אבא שלו עמית קיבל בראש יותר מכולנו על דברים מסוימים וכשהיה צריך לדבר בשקט אז הוא צעק על עמית. אורן הכי שקול שיש, ואם עמית לא צריך לשחק אז עמית לא ישחק. אין קשר לזה אם הוא הבן שלו, אורן בסופו של דבר רוצה לנצח והוא הולך למלחמה עם מי שייתן לו לנצח ומי שהוא יאמין שיעזור לו לנצח.

“מי שמכיר את עמית יודע שזה בנאדם נורא בוגר ואת הבגרות הזאת אפשר לראות גם במשחק, מה שהוא משדר במשחק זה גם מה שהוא משדר מחוץ למשחק. בנאדם נורא רגוע עם שקט נפשי מאוד מיוחד, ומה שאני חושב שהפך אותו לאחד השחקנים הבולטים והמיוחדים זה שהבגרות הזאת שהוא הפגין גם על המגרש וגם מחוץ למגרש באה בגיל מאוד מוקדם שאני כן חושב שיש לזה קשר לאורן. אורן לא אימן אותו רק בנבחרת ישראל מן הסתם, הוא אימן אותו גם במכבי תל אביב המון שנים, ואני בטוח שהוא לימד אותו ונתן לו טיפים איך להגיע למצב שהוא הגיע היום, כי עמית מבחינת בגרות זה השחקן הכי בוגר שיצא לי לשחק איתו. אתה בחיים לא תראה אותו מגיב בצורה שלפעמים נראית לנו לגיטימית לבוא ולצעוק על שופט ועבירות טכניות, אם השיפוט לא נכון אז השיפוט לא נכון. הוא מתעסק אך ורק במה שתלוי בו, הוא לא נותן לדעות של אחרים להשפיע עליו, הוא לא קורא את כל הכתבות את הדברים שכותבים עליו, הוא באמת בנאדם שהכי משתדל בעולם להתעסק בשלו, ואני מעריץ אותו על זה באיזשהו מקום, זה בנאדם שקיבל אחרי הקמפיין הזה הכי הרבה פידבקים, לא דווקא חיוביים, וזה פשוט ראוי להערצה לראות איך הוא שם את זה בצד ולא נותן לזה מקום בכלל. הוא משתדל לבוא משחק אחרי משחק ולהוכיח לכולם ש’זה שאני הבן של המאמן זה לא אומר למה אני צריך לקבל דקות, אני בא ואני אתן לכולכם פה בראש, וזה למה אני צריך לקבל דקות’. גם במשחקים שפחות הלך לו אף פעם לא שמעת אותו נופל לשטויות, הבנאדם נשאר בשלו, רגוע ויודע מה הוא שווה”.

על הטורניר המצוין של נועם דוברת וגלעד לוי: “עם נועם אני משחק מכיתה י’, שיחקנו ביחד בנערים א’ של מכבי ראשון לציון ואחר כך גם בכיתה י”ב עוד פעם שיחקתי איתו, וגם בי”א בליגת התיכונים. שיחקתי עם נועם מאז שאני התחלתי את הקריירה שלי בראשון שנה אחרי שנה. כבר אז היה קל לראות שמדובר בפנומן ובכישרון לא רגיל. על נועם אני יכול לדבר עד מחר, הוא משחק ברמות הכי גבוהות שיש, מוסר נהדר, קולע מצוין, מייצר ברמות הכי גבוהות שיש ושולט בקצב של המשחק עם קבלת החלטות נהדרת. הסייז שלו מאוד מיוחד גם לישראלי וגם לעמדה שלו, זה משהו שמקנה לו יתרון. עם גלעד לעומת זאת הפעם הראשונה שאני משחק אי פעם, שיחקתי נגדו פעם אחת בכיתה י’ כשהוא עוד היה בגלבוע/מעיינות. גלעד לוי זה הדבר הכי מיוחד שיצא לי לחוות, 2.20 מטרים של אהבה, זה שחקן-שחקן, כיף לראות את השיפור שהוא עשה מאז שהוא עבר לספרד, מחוץ למגרש הוא בנאדם מדהים ועל המגרש הוא נותן שקט בצבע, מסיים נהדר, כיף לשחק איתו את הפיק אנד רול. מדובר בשני כישרונות רציניים ואני חושב שהפועל ירושלים עשתה עבודה מצוינת בלזהות את זה”.

על התגובות שהוא קיבל בזכות הטורניר: “את אהבת הקהל חד משמעית הרגשתי. אני חושב שהפעם הראשונה שבאמת-באמת הרגשתי את זה היה אחרי המשחק מול איטליה, שם זה היה ממש קיצוני. נגמר המשחק, קיבלתי חיבוק מאורן כמו שלא קיבלתי בחיים, פיני (גרשון) קפץ עליי והחברים בחדר ההלבשה, וכשפתחתי את הטלפון הוא כמעט שלא הגיב, מלא הודעות באינסטגרם, כתבות, בקשות לראיונות וילדים קטנים במונטנגרו מבקשים את הגופייה ותמונות, אין סוף אהבה, תמיכה והודעות. אין כיף כזה. אני חושב שיש נטייה לקהל תמיד להתחבר לאנדרדוג גם בלי קשר למה שהיה לנו, בניגוד לכל השחקנים שהיו בנבחרת זאת הנבחרת הראשונה שלי ובשנה האחרונה אני שיחקתי בליגה הארצית לעומת כל החבר’ה שהיו פה בליגה הלאומית, בליגת העל וגלעד בספרד. אני באמת באתי משום מקום, ככה, בסערה, ופתאום השנה הזאת בנתניה והתנופה הזאת. אני חושב שתמיד תהיה לקהל איזושהי אהבה לאנדרדוג, הרי תמיד כשלצורך העניין שחקן קטן מנצח שחקן גדול יש על זה רעש, לדוגמא בטניס אם רפאל נדאל משחק נגד איזשהו שחקן שפחות מכירים והשחקן הזה ינצח אותו אז זו תהיה סנסציה, ואם נדאל ינצח אותו אז זה יהיה עוד ניצחון. אני חושב שזה בעצם מה שהיה פה, באתי משום מקום, פתאום 12 נקודות מול איטליה, 11 נגד סולבניה ועוד 11 נגד טורקיה, וגם עשיתי את זה ברגעים שהיה ממש חשוב ככה שאני חושב שהקהל התחבר, גם השתדלתי להיות כמה שיותר צנוע, להתעסק בשלי ולא להתלהב מהמעמד, ואני חושב שהקהל פשוט התחבר”.

על ההורים שלו, אדי בטלר ואורלי בורג, שייצגו בעבר את ישראל באירוויזיון: “את כל התהליך הזה של המוזיקה עם אבא שלי ליוותי מגיל מאוד צעיר, עכשיו ההורים שלי כבר גרושים ואבא שלי חי בארצות הברית, אבל כשהוא היה בארץ זה היה מאוד כיף, כל ההופעות והאהבה שהוא היה מקבל ברחוב ובמקומות כאלה. אמא שלי, לעומת זאת, היא איתי מגיל אפס, בכדורסל מהיום הראשון שהחזקתי את הכדור היא האמינה בי ועברנו רגעים לא פשוטים גם בכיתה י’ כשעשיתי את המעבר הזה מבית דגן לראשון, היו כמה שלבים שלא ממש הצלחתי לשחק ומבחינתי זה אפילו היה הסוף של הכדורסל, אבל אמא שלי היא זאת שדחפה אותי להמשיך ולהצליח והיא אמרה לי שאני אעבור את זה, ובאמת עברנו רגעים לא פשוטים, הקרבנו הכל, עזבנו את איפה שגרנו, עברנו לגור בראשון, עברתי בית ספר, אמא שלי עזבה את העבודה ועברה לעבוד בראשון, זו הקרבה עצומה מצד אמא, וגם מצד אבא כשהוא היה בארץ. הוא עדיין כמובן תומך מרחוק כמה שהוא יכול, אני מבין את זה והכל בסדר, יש לו את העבודה שלו ואת החיים שלו גם. אבא שלי תמיד האמין בקטע הזה של הכדורסל, מי שלא יודע – אני התחלתי דווקא בכדורגל בגיל 4-5, הייתי מכור לרונאלדו, אבל אבא שלי פחות אהב את כל העניין, התחיל להלביש עליי גופיות של קובי בראיינט ז”ל, והשאר היסטוריה”.

על האם קרה שבמסיבת יום הולדת הזכירו לו את השיר “יום הולדת” שביצע אביו: “יצא לי זה בלשון המעטה, זה קורה לי עד היום בלי סוף ואז דופקים לי את המבטים האלה ואני עוד פעם אומר את אותו המנון קבוע, ‘כן, כן, זה אבא שלי, אתם לא טועים’. אותן תגובות כל הזמן, ‘זה אבא שלך, כן?’, דברים שאתה לומד להתרגל אליהם, זה כמו שבאים לגלעד לוי ושואלים אותו, ‘מה הגובה שלך?’, זה פחות או יותר אותו דבר”.

על העונה הקרובה בליגה הלאומית: “הצבתי לעצמי למטרה הבאה להיות השחקן הישראלי המצטיין של העונה, מה שיונתן מור עשה בשנה האחרונה, ואני מאוד מאמין בעצמי שזה יקרה. אני אבוא, אעשה את הדברים שאני צריך לעשות, אקשיב, אהיה רעב ללמוד ולעבוד, ואני בטוח שהשמיים הם הגבול”.

לסיום, בורג חשף ב”פינת סיפור” הצעה שהוא קיבל לאחרונה: “אני הייתי שחקן של נדב זילברשטיין כבר כמה שנים, בליגת העל לתיכונים הבאתי איתו אליפות שזה משהו מאוד מיוחד לבית הספר שלי שלקח שלוש אליפויות מאז ההקמה שלו. מכבי ראשון לציון זה מועדון האם שלי ואני עדיין שייך להם, הכרטיס שלי אצלם, ועכשיו שהם ירדו ליגה לצערי אז הבנתי שנדב הולך להיות מאמן, והשיחה הראשונה שהוא עשה הייתה אליי. זו אחת מסגירות המעגל הכי מטורפות שהיו לי, שמאמן שאימן אותי בתיכונים בתור ילד בכיתה י”א ו”יב והדרך בינינו לא תמיד הלכה כמו שצריך, היה שם גם המון דם רע בשנים הראשונות, ובסוף זה עבר לאליפות, אהבה ועכשיו גם הייתה לנו הזדמנות לקחת את זה לפן המקצועי באמת שזה כבר כדורסל הבוגרים, בשבילי זה היה ממש מטורף. בסוף לא כל כך יצא וכן בחרתי לשחק באליצור נתניה, אבל רק האפשרות שבכלל דבר כזה יקרה והעובדה שהוא התקשר אליי היה ‘וואו’ עבורי”.