התמונה הראשית באדיבות מועדון הכדורסל עירוני נס ציונה – אסי וולט מדיה דיגיטלית ומאמן

“רק בקשה, להשאיר את החדר כמו שארגנו אותו”, אמר לי מנהל הקבוצה של הבוגרים במועדון בו אני משחקת. זה היה ערב לפני משחק בית שלהם וחדר ההלבשה היה נקי עם כיבוד ועם שישיות מים במארזים. באותו הערב, לנו, הבוגרות, היה אימון. אני, כבר למדתי להגיד תודה על מתקן שמשמש את ליגת העל לגברים, ושפותחים לנו את המקלחות, ושמדליקים לנו את הבוילר, שמנקים לנו את הפרקט לפני האימון, שלא נדבר על כך שרק במועדון הזה (ובהפועל לוד) קיבלתי לוקר משלי לאכסן נעליים וכלי רחצה. אז כמובן שהסכמתי ואפילו התנדבתי להגיד לכולן לא לגעת בכיבוד שהיה שם: קפה, פירות מכל הסוגים… בסיום האימון כשנכנסנו להתקלח אחת השחקניות ניגשה לקחת לה תפוח, אז אמרתי לה שמאחר שזה מיועד לקבוצה האורחת במשחק מחר ביקשו שלא ניגע. היא התעצבנה ואמרה: “הם יכולים במעט מאוד השקעה לגרום לנו להרגיש שוות במועדון הזה והם לא עושים את זה”.

ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד

התחלתי לתרץ: את יודעת, זה בגלל שלהם יש מנהל קבוצה שדואג ואנחנו בליגה הארצית ואין בעל מקצוע שידאג לנו לדברים האלו, מה את מצפה שהמאמן ידאג שיהיה לנו תפוחים בחדר ההלבשה? פריבילגיה שהיא בפני עצמה כמעט שלא קיימת בעולם כדורסל הנשים.

בהתחלה, כאמור, הרגשתי לא נעים עבורה, לא עדיף לשמור על שלום הבית? אבל אחרי שהאפרסמון התחיל לקרוא גם בשמי ותוך כדי שאני גורפת את המים מהמקלחות כדי לנסות להחזיר את חדר ההלבשה לקדמותו, הבנתי שהיא צודקת. משהו בתפיסת העולם שלי, בת 37, היה שונה משלה, בת 27, ואני שמחה שהיא עשתה לי את אימות המצב הזה.

למחרת הגעתי למשחק הבוגרים הזה בתור שחקנית בוגרות, הושיבו אותי בשורה הראשונה עם ילדיי ואימי ובאמת נתנו לי להרגיש חלק מהמשפחה. מאחר שפיתחתי קשר טוב עם אב הבית ועם המנהל של הבוגרים, העליתי את עניין הכיבוד בפניהם, ואב הבית אמר שידאג לנו מעתה. במשחק הבא כנראה שיהיו לנו פירות וייווצר סטנדרט חדש עבור נשים במועדון ובמיוחד עבור הנערות במועדון.

לסיכום: כאשר משהו לא מרגיש הוגן, הוא כנראה לא הוגן, והרבה פעמים אין מודעות מערכתית שהדברים הללו מתרחשים כלל. אנחנו, בתור נשים, צריכות לבחון את הרגשות הראשוניים שלנו, האם אני מסכימה/שותקת/”מורידה את הראש” כחלק מתהליך למידה חברתי אשר הכתיב לי מה מגיע ובעיקר לא מגיע לי בתור ספורטאית? או שמא יש קרבות שצריך לבחור? בסופו של דבר, אנחנו פה כדי לתקן, ואין דרך טובה יותר מאשר לתקן מתוך השטח, רק צריך לדרוש ולעמוד על השווי שלנו.

תודה רבה לעירוני נס ציונה, המועדון שגרם לי להרגיש הכי לא “סוג ב'” ב- 20+ שנות כדורסל מקצועני שלי. כל מקום עבודה אשר מתייחס לעובדיו בכבוד, יצליח. אגב, נס ציונה ניצחה את בני הרצליה באותו הבוקר במשחק מעולה וצמוד, האנרגיות היו טובות, רק אומרת.