Breaking News

דושאן סאקוטה – אחד מהשחקנים הגדולים של יוון

באותו הזמן שהפועל ירושלים מתכוננת לשחק נגד אא״ק אתונה בארנה, ה״ספורטס רבי״ ישב עם הקפטן של היוונים דושאן סאקוטה, אחד מהשחקנים הגדולים של יוון בכדורסל, לשיחה אינטימית על איך שעזב את יוגוסלביה כילד בזמן המלחמה, המודלים שלו לחיקוי, לחימה במחלה שכמעט והרגה אותו, מה מכוון אותו, הגשמת הישגים ביחד עם אביו דראגן ומה הוא ירצה להשאיר מאחוריו. תיהנו.

על אף שנולדת ביוגוסלביה של פעם, האם אנחנו יכולים להחשיב אותך כשחקן יווני? ״בטח. אני סרבי אבל כשחקן גדלתי פה וזה איפה שגם התחלתי את הקריירה שלי. הדברים הכי חשובים שעשיתי בכדורסל היו בשביל יוון ובשביל הכדורסל היווני. אז אני חושב שאפשר להחשיב אותי כיווני״.

עברת ליוון בגיל צעיר. האם יש לך זיכרונות מסרביה? ״בוודאי שכן. עברתי עם המשפחה שלי בשנת 1991 כשהייתי בן 5. המלחמה ביוגוסלביה התפרצה וזה היה מסובך ללכת הלוך וחזור מיוגוסלביה בתקופה ההיא, אבל הצלחנו בסופו של דבר בזכות המשפחה שלנו והשורשים שלנו. כל זמן פנוי שהיה לי הייתי בבלגרד, אז יש לי חיבור וקשר טוב עם המדינה שנולדתי בה״.

AEKBC.gr


איך השפיעה המלחמה עליך, על המשפחה שלך ועל אביך דראגן שהיה שחקן כדורסל ומאמן כדורסל בעצמו? ״ברור שזה השפיע מאוד על הקריירות שלנו, וזה מתחיל עם אבא שלי. בגלל המלחמה אבא שלי היה צריך להזיז את המשפחה ממקום שהכדורסל בו היה מאוד משודרג. קבוצות יוגוסלביות שלטו באירופה אם זה היה יוגופלסטיקה או פרטיזן שבתחילת שנות ה90 הם כבר זכו ב4 אליפויות. זה היה דבר עצום. אז הסיבה היחידה שעזבנו הייתה בגלל דברים שלא קשורים לכדורסל. בסופו של דבר זה היטיב מאוד עם אבא שלי, כשהוא עושה קריירה גדולה של אימון כדורסל ביוון. לצד אבא שלי, הכדורסל היווני התחיל להתפתח בשנות ה90 והתחלתי לשחק בצורה מקצוענית בשנת 2003 אז זה באמת עיצב לי את הקריירה ואת דרך החיים. זה אף פעם לא קל לקבל החלטה כזאת, אבל בשביל זה יש משפחה״.

מי היו המודלים לחיקוי שלך כשגדלת על הפרקט? ״אני מגיע ממשפחה של כדורסל, אבל לא כפו את הספורט הזה עליי. זה פשוט הרגיש כמו דבר טבעי עבורי ועבור אחי הגדול מילוש. תמיד היינו משחקים כדורגל ועוד סוגי ספורט, אבל הכדורסל תמיד סחף אותי יותר משאר הענפים ולא בגלל שהייתי רואה את זה בבית. כשהייתי צעיר אפילו לא הייתי צופה במשחקים. הכדורסל הגיע אליי בטבעיות ואני מאוד אוהב לשחק ולעסוק בזה. כשכן התחלתי לצפות במשחקים המודל שלי לחיקוי היה פג׳ה סטויקוביץ׳, כמו גם אלכסנדר ג׳ורג׳ביץ׳ שקלע 9 שלשות במשחק עבור יוגוסלביה נגד ליטא ביורובאסקט של 1995. זה דבר שאף פעם לא אשכח״.

ומה עם האן בי איי? ״מייקל ג׳ורדן כמובן, אפילו אין צורך להגיד. אני חושב שהוא תמיד הבחירה הכי פשוטה. כולם רצו להיות כמו ״מייק״. אבל אני גם מאוד אהבתי לצפות ברג׳י מילר משחק. אני מאוד אוהב לזרוק והוא השחקן שהייתי מחקה כשהייתי משחק ברחוב״.

AEKBC.gr


אתה זוכר את המשחק שלו נגד הניקס? ״זה מסוג הרגעים האגדיים שאני צופה בהם שוב ושוב. שנות ה90 לעולם לא יחזרו לאן בי איי כי הייתה שם רמה מאוד גבוהה, עד כמה שהליגה מודאגת. הייתה אז כריזמה מסויימת שחסרה מאוד במשחק של היום ולצערי אני לא חושב שזה יחזור״.

אי פעם חשבת על להגיע לאן בי איי? האם זה היה חלום עבורך? ״ריאליסטית, זה היה החלום. אבל אני לא התמקדתי בזה. אני מסוג האנשים שאוהבים ללכת צעד אחרי צעד. כשהתחלתי לנסות להגיע לקבוצת בוגרים, אז הגעה לקבוצת בוגרים הייתה המטרה שלי. כשהייתי בן 17 חתמתי בפנאתינייקוס שזה מועדון כל כך מפואר, והחוזה היה ל4 שנים. אבל לא היו לי חלומות מיידים כמו להגיע לאן בי איי, רציתי להטביע חותם בפנאתינייקוס. לא הצלחתי להגיע לאן בי איי, אבל זה איך שהחיים הסתדרו. בשלבים מסויימים זה כן היה המטרה שלי כשהייתי צעיר אבל זה גם לא משהו שאני אומר שאם לא הצלחתי להגיע לשם אז לא עשיתי כלום בכדורסל. זה אף פעם לא היה המנטליות שלי. רק רציתי לשחק, ואני חושב שעשיתי את זה לא מעט ב15 שנים שלי כמקצוען״.

בפנאתינייקוס זכית פעמיים ביורוליג, אבל באף אחד מהפעמים לא שותפת בגמר. האם זה משהו שמפריע לך או שעצוב לך עליו? מצד אחד אתה ווינר, ומצד שני לא יכלת לתרום. איך זה מרגיש כמקצוען? ״זאת שאלה ממש טובה אם לא אכפת לך שאני אומר את זה. זה פשוט רגשות מעורבים. כמובן שאני שמח להיות חלק מההיסטוריה ומהישג גדול ומכובד. אולי אם מישהו אחר היה במצב שלי הם לא היו מרגישים כמוני, אבל אנחנו מדברים עליי ואני לא מרגיש עצוב או מבואס, במקום זה הרגשתי תחושה שגם אני רוצה לעשות את זה יום אחד, אני רוצה להרגיש את מה שהבחורים האלה חווים ומרגישים בגלל שאני לא הרגשתי את מה שהרגישו ספאנוליס ואחרים הרגישו באותו הרגע. כשאתה לא משחק ואתה עם 0 דקות אין בתוכך את אותו האדרנלין והטירוף שזורם בך. הייתי שמח בשבילם כי הם החברים שלי לקבוצה וגם שמחתי בשביל עצמי, אבל באותו הזמן הרגשתי מוטיבציה חזקה לעשות אותו דבר כמוהם יום אחד בקריירה״.

Euroleague.net


בוא נדלג עד לעונה שעברה. איך זה הרגיש לזכות בליגת האלופות של פיב״א ובגביע היווני, שהם הישגים נהדרים עבור הקבוצה, עבורך ועבור אביך דראגן שהיה המאמן? ״זה היה מדהים. זה הרגיש כמו חלום. נלחמתי כל כך קשה. בוא נסתכל חזרה אחורה לשאלה האחרונה ששאלת. ב2007 כשזכינו ביורוליג זה היה באותו אולם והאמוציות היו אז. בשבילי, שזה יקרה 11 שנים אחרי ואני חוגג פה עם 20 אלף אוהדים, כשאני הקפטן ומניף את הגביע וגם משחק חלק חשוב במערכת, זה שיחרר לי פשוט כל כך הרבה אמוציות. זה הגיע לקבוצה בזכות, כולנו עבדנו כל כך קשה. להשיג הישג כזה גדול, שאני מסכים איתך שזה באמת הישג גדול כשאנשים פשוט לא מזהים שהרמה בליגת האלופות מאוד גבוהה. כשיש לך קבוצות ברמה של יורוליג כמו מונאקו שאף פעם לא זכתה בטורניר, או כמו בשיקטאש שאף פעם לא הצליחו להגיע לפיינל פור זה אומר לך הרבה על רמת הקושי הגבוהה. עם אבא שלי שם כמאמן, זה פשוט הרגיש לי כמו סרט. כשאני חושב אחורה על זה, זה פשוט נותן לי מוטיבציה לעשות את זה שוב״.

עברת מפנאתינייקוס לפאניוניוס שם קיבלה כמות דקות מכובדת ומשם יצאת לאיטליה לסקאבוליני פזארו שם ספגת פציעה קשה ולא נעימה בכלל, והיית מאושפז. איך חוזרים ממשהו כזה? ״זה סיפור טראגי עם סוף שמח. זה חוויה רעה שנשמעת כמו קלישאה אבל זה באמת ברצינות זה, ׳מה שלא יהרוג אותי יחשל אותי׳. וזה האמת בדיוק דוגמא אמיתית של זה. 9 מתוך 10 אנשים לא שורדים את זה. כדי לשרוד את זה, מה שדיברנו מוקדם יותר, צריך לקחת את זה צעד אחר צעד. כשזה קרה לי לא היה יום אחד שהספדתי את עצמי, שזה הסוף שלי. כששרדתי אחרי שהייתי מאושפז יומיים והייתי 52 ימים בבית החולים, הסתכלתי אחורה וראיתי שאף פעם לא בכיתי בשינה או חשבתי שלא אחזור לשחק כדורסל שוב לעולם. רק התרכזתי באיך להחלים ואז להחזיר מהמשקל שאיבדתי דרך חדר כושר ואכילה. היו לי בעיות גדולות בדרכי העיכול עם האורגנים שמעורבים בזה. כשסיימתי עם כל זה כבר התחלתי לחשוב על כדורסל. בגלל שלקחתי את זה צעד אחרי צעד זה עזר לי לשמור על הקצב שלי ככדורסלן. עד היום, אני מאמין שאם לא הייתי שומר על עצמי בקצב והייתי נותן סתם לימים לעבור, אני חושב שלא הייתי חוזר לשחק כדורסל. אני אך פעם לא הטרדתי את עצמי במחשבות מטורפות ואני מאמין שדרך זה הצלחתי לחזור לשחק כדורסל״.

אחרי חוויה כזאת רעה בחרת לחזור לאיטליה. איך זה הרגיש? ״אני מאמין שזה מה שהציל אותי. זה מחזיר אותנו למה שאמרתי מקודם. לרופאים אף פעם לא היה מקרה כזה שהתעסקו איתו בספורט והם לא ידעו מה להמליץ לי לעשות. הם יכלו להגיד לי להישאר במיטה ויהיה מה שיהיה. אבל אני רציתי לחזור לשחק ולהתאמן בקצב שהייתי עושה כל החיים שלי, באימונים, באולם ובחדר הכושר. ידעתי שאם הייתי הולך הביתה לבלגרד שהיה יכול להיות מקום ׳נוח עבורי׳ לא הייתי מסוגל לעבוד קשה ולחזור לעצמי. החלטתי להישאר קרוב לקבוצה שכיבדה אותי ותמכה בי והראתה אהבה בזמן הפציעה. לא הייתי חלק מהקבוצה, אבל כן הייתי משתמש במתקנים שלהם עם אחד מאנשי המועדון וזה עזר לי להרגיש שאני שחקן מקצועני ולא עוד לקוח פצוע. בסופו של יום, אני חושב שבגלל זה הצלחתי להמשיך הלאה״.

מה היו הרגעים הכי גדולים שלך כשחקן אם שמים בצד את כל הגביעים, התארים וההישגים. או האם היה לך חבר מדהים לקבוצה או אוהד שנגע בלב שלך? ״כשהייתי בשיקום בפזארו, האוהדים והמשפחה שלי הגיעו לבקר אותי ולהיות לצידי בזמנים הרעים האלה. זה רגע שאני אזכור לכל החיים שלי. האוהדים בוארזה אחרי העונה שבה כמעט זכינו באליפות והגענו לגמר הגביע, היו פשוט אנשים מדהימים ואת הקשר שיש לי איתם אני שומר עד היום. בקשר לחברים לקבוצה אני לא צועק אותם בקול רם אבל יש 2 שאני חייב לציין. הראשון הוא בראיינט דאנסטון ששיחק בישראל. הייתי בחתונה שלו בקיץ האחרון. הוא חבר טוב, שחקן מצויין ומקצוען מדהים. שיחקנו ביחד בוארזה ואנחנו נשארים בקשר כמעט בכל יום. השני הוא ואסיליס צאנתופולוס ואנחנו עוקבים אחרי הקריירות שלנו כמעט כל הזמן. נפגשנו לראשונה ב2004 כשהיינו שנינו ילדים ואז שיחקנו ביחד בפאניוניוס שם הייתה לנו שנה מצויינת, ומשם יצאנו ליורוליג בגלל הסיום שלנו במקום השלישי בליגה, מה שהיה קשה מאוד להגיע אליו אז. עכשיו אנחנו ביחד באא״ק ואנחנו מסוגלים לעשות ביחד את מה שעשינו בעונה שעברה. פיתחנו קשר מדהים, אני מאוד אוהב את הבחור הזה״.

כשאנחנו סוגרים את הראיון אני מוציא פלאייר שאומר ״האקדמיה של אא״ק, דראגן סאקוטה״ וכשהופכים את העמוד רואים תמונה של דושאן עומד לצד ילד קטן. שאלתי אותו מה זה אומר בשבילו ומה החשיבות של זה? ״אני חושב שזה כל הקטע של הסיפור שלנו. זה המפתח להכל. יש רק מילה אחת שאני יכול לחשוב עליה בהקשר לזה והיא נאמנות. לכל קבוצה רצינית יש אנשים שחושבים על מה המורשת שהם ישאירו במועדון, ואני מחשיב את עצמי כאחד מהם. אני מחשיב את עצמי כשחקן, שיום אחד, כשהיום הזה יגיע, כשאני ארצה לעזוב את הקבוצה ארצה להשאיר שם משהו כמורשת. אני רוצה שיהיה לפחות ילד אחד שיקח כדור ויגיד שאני רוצה להיות הקפטן של אא״ק, אני רוצה לזכות בליגת האלופות או בגביע היווני כשאני מנצח את 2 הגדולות של יוון, וגם להיות מישהו כמו אבא שלי. אבא שלי זכה באליפות יוון עם אא״ק ב2002 ואז חזר הביתה וזכה בדאבל שוב, הוא מסוג האנשים שנאמנים מאוד למערכת ומבין שצריכים לעבוד עם ילדים צעירים כי הוא מבין שזה העתיד של הכדורסל. לא רק העתיד של הכדורסל היווני אלא גם של הכדורסל האירופי. הוא תמיד רוצה להוות דוגמא עבור ילדים. אנחנו פה רק כדי לתת להם את הכדור לידיים שלהם כדי שיוכלו לשחק״.